אוהדים שהייתי דורך להם על הענבים

איור: איתמר דאובה

האוהד הלא קשור. לא משנה כמה שבתות בעונה הוא יקדיש לליגה או כמה יציעים במדינה כבר אירחו את התחת שלו,  איכשהו הוא תמיד ייראה לא שייך. תמיד תפריע לו הסיגריה של זה שיושב מעליו או הדרבוקה של ההוא שיושב שתי שורות למטה. אם הוא כבר יצטרף לשירים ביציע אז זה יהיה באיחור של חצי שורה. שמעתם פעם את "הפועל זונה" בגרסת קנון?

אתה עלול להיתקל באוהד הזה כשהוא משוטט ביציע עם ספח הכרטיס ביד ומבט אבוד בעיניים. אשכרה מחפש בטריבונה הישראלית את הכיסא שכתוב לו בכרטיס, כאילו שאנחנו במשכן לאומנויות הבמה. בעונה שעברה ישבו מעליי שני חבר'ה שניצלו את הפסקת המחצית בשביל לפתוח חמגשית  מהבית. בשבילי חגיגה קולינרית זה קשיו בודד בשקית של 400 גרם שחורים, ואלה פותחים לי שולחן.

כשאתה מוביל על חיפה בדקה ה־87, והיא יושבת לך על הרחבה, האוהד הלא קשור יבקש ממך לא לעמוד כי אתה מסתיר. בהפסקה הוא יתלונן על מצב המתקנים בארץ וימנה לך את כל המגרשים שאף פעם אין בהם נייר טואלט. יא מגעיל, אם אשכרה נסעת לדוחא בשביל לחרבן, מצידי תנגב עם הצעיף.

ההוא שפעם היה הולך המון למשחקים, אבל היום כבר לא. אתה שואל אותו אם הוא היה במשחק חוץ באשדוד והוא צוחק לך בפרצוף. מיד אחר כך מגיע נאום על זה שהוא התבגר, והקטע של לשרוף חצי שבת בקריית אליעזר נדחק אצלו למקום לא ריאלי ברשימת העשה. אבל  בעצם הוא לא מדבר על עצמו: הוא מדבר עלי. הוא מנסה לומר לי שבניגוד אליו, אני תקוע באותו מקום. לפעמים האוהד הזה הפסיק לבוא רק בגלל הסוהר הראשי שעמדה איתו מתחת לחופה, או שסתם הוא התחיל לעבוד בשבתות ולא יכול להגיע. רק שבמקום לומר את האמת הוא מעדיף לבאס אותך.

ברור, ככל שהחיים מתקדמים גם אני כבר הולך לכדורגל פחות מפעם. גם אני מתקשה להסביר לאשתי ולשני ילדי למה כל כך מלחיץ אותי  שהבלם שלנו בדיוק צבר חמישה צהובים ולמה חשוב לי לנסוע הרגע לנתניה. רק שאני בניגוד אליו לא משחק אותה אחד שהבין מה חשוב בחיים. אני אשכרה מפחד להיות כזה.

 רבע אוהדים. ואני אומר רבע כדי להיות לארג': בפעם האחרונה שהם היו במגרש, אלי דריקס עוד היה אימת ההגנות. בוני גינזבורג עוד דפק זינוקים, והרעיון שקרית שמונה תיקח אליפות היה, האמת, מופרך בדיוק כמו עכשיו. רק מה, זמן הטריבונה הדל שלו לא מפריע לו לאכול לך את הכבד יום אחרי שהקבוצה שלו  ניצחה את שלך . אתה יכול לא לראות אותו חודשים, אבל שעתיים אחרי המשחק הוא  יצוץ מולך עם החיוך־שלוש־משחקים־בעונה שלו.

פעם אחת יצאתי על אחד כזה ב-300 קמ"ש. הסברתי לו שאין לו זכות לאכול לי את הכבד כי הוא לא אוהד ברמת הפנאטיות שלי, ולראיה, אם הקבוצה שלי היתה מנצחת את שלו אפילו לא הייתי חושב להסתלבט עליו. הוא לא מספיק אוהד בשביל שזה יהיה כיף.

איכשהו יוצא שהרבעים האלה מצליחים להיות מאוסים גם כשזה לא קשור לקבוצה שהם אוהדים. הם אומרים לך דברים כמו "תדע לך, אתם דווקא הקבוצה השנייה שלי בישראל". כאילו שיש דבר כזה קבוצה שנייה. הם מביאים לך את הסעיף עם יציאות כמו "זה היופי בגביע המדינה", שנייה אחרי שההרכב השאפתני של הפועל בת ים העיף אותך בשמינית הגמר.

אבל הכי ארורים הם אלה ששומעים אותך אומר "הפסדנו אתמול", ומיד שואלים "מזתומרת הפסדנו? לא ידעתי שאתה משחק בקבוצה".

באמא שלכם, רדו ממני ותלכו לאהוד כדורעף.

והאוהד השרוף של הקבוצה מהמדינה שהוא מעולם לא ביקר בה. ברכותי, תפסת את המקום הראשון בטבלת טפילי ההצלחות של הספורט העולמי. עקפת פיזית את כל אלה שבגיל 26 התחילו להיות בעד הקבוצה שהרגע לקחה אליפות בישראל. כאילו, באיזה סרט אתה חי כשאתה כותב את הטוקבק "בספרד יש רק ריאל מדריד" ואז חותם למטה "אלחנן אלפנדרי, אור עקיבא מערב"? מה בדיוק עובר לך בראש כשאתה מעלה לפייסבוק את הסטטוס "עוד שש וחצי שעות לדרבי, חייבים לזיין את אינטר, מילאנו אדומה לנצח". אה באמת, אתה אוהד מילאן? איך זה התחיל, נולדת בשכונה שממול לסאן סירו? אבא היה עם מאלדיני בעממי?

האמת היא שיש לחבר'ה האלה עוד תת ז'אנר: אלה שאתה שואל אותם אם הם ראו אתמול את המשחק של בית"ר, והם עונים "אחרי שראיתי שלשום את מנצ'סטר בצ'מפיונס, כדורגל ישראלי פשוט לא נראה לי כמו אותו ענף". המהדרין, כלומר העולין על העצבין, מוסיפים את המנטרה "כדורגל בארץ זה בהילוך איטי לעומת אירופה".

תקשיבו רגע חבר'ה: לא מעניין אותי אם אתם עוקבים אחרי היונייטד מאז שדניס ארווין שרף את אגף שמאל או קרועים על ברצלונה מאז שאינייסטה שיחק בנערים ב'. אתם חיים כאן, בפאקינג מידל איסט, ואתם רחוקים מהברנבאו בערך כמו שאתם רחוקים מהמאדים. יודעים מה, אתם בכל זאת מתעקשים שפיורנטינה אצלכם בדם? לפחות תשתקו בקשר לזה, כי אני חזרתי הרגע מבלומפילד, ויצאנו תיקו אפס עם רמה"ש.