מה קרה לילד שישב והעתיק מספרי רישוי של מכוניות כמו פסיכי

06_moving

ההורים שלי עברו דירה בחודש שעבר. אתם יודעים איך זה: הדירה קצת התיישנה, אחרון הילדים כבר עזב את הקן, ואימא שלי גם ככה לא מדברת עם ההיא מהוועד מאז מלחמת המפרץ הראשונה. מה גם שאבא שלי תמיד רצה מרפסת גדולה, כי אם הוא כבר מבלה שעתיים ביום במארב למכוניות של החארות האלה שחוסמים חצי מהכניסה לחניה של הבניין, אז לפחות שזה יהיה מתחת לשמשייה של ריהוט גן.

בבואכם להעריך את הפוטנציאל הניג'וסי של הורים שמחליטים לעבור דירה, אתם צריכים לשקלל פנימה את העובדה שלהורים הספציפיים שלי זה משהו שלא קרה מזמן. הם לא ארזו משהו יותר גדול ממזוודה מאז ש"סיבה למסיבה" הייתה תוכנית שמדברים עליה למחרת בעבודה, ולא התווכחו על גובה הטיפ עם מוביל דירות בשם גנאדי מאז שגורבצ'וב פרש. במילים פשוטות, ההורים שלי לא החליפו כתובת כבר 20 שנה (מה שמזכיר לי, ההיא מאמישראגז ששאלה אותי מה המיקוד בכתובת החדשה של ההורים: באימא שלך? מיקוד? מה אני, השירות הבולאי?).

לעומת ההורים שלי, אני מחזיק בניסיון עשיר בתחום המעברים. אמנם רוב הדירות השכורות שגרתי בהן לא היו גדולות יותר מארון חשמל, אבל לפחות אני כבר משופשף בכל הפרוצדורות והביורוקרטיות, וגם ראיתי פעם בערוץ 10 את התוכנית "סודות הנדל"ן". אמרו שם שהסוד הכי גדול זה להשתדל שאבא שלך יהיה מליין.

אז לקחתי יומיים חופש מהעבודה כדי לעזור להורים שלי עם המעבר. לא לדירה החדשה: למאה ה־21. הדירה הישנה שלהם כללה מאובנים כמו ממיר אנלוגי, ארון משקאות עם פינה קולדה שכבר קיבלה מרקם של קשקבל, ומספיק כובעי מצחייה בשביל לשלוח את כל הילדים בסין לקייטנה. ברצינות, ההורים שלי שמרו יותר ממיליארד וחצי כובעים. אבל אופנתיים כאלה, מהסוג שמקבלים כשפותחים חשבון בנק או מצטרפים ליום כיף של עובדי "מקורות" או קונים מארז ממבחר הקפואים של סנפרוסט.

ההלם האמיתי הגיע כשהתפניתי לעשות סדר בכל החפצים שהיו שלי, כל הדברים האלה שההורים שלי הקפידו לא לזרוק כדי שיום אחד אוכל לחזור אליהם ולהיזכר איך הייתי פעם: מביך ודביל וסובל ממחלת שחין שבזמן אמת אובחנה בטעות כבעיית אקנה. ברצינות, אם מחברים את כל החצ'קונים שהיו לי רק על המצח מתקבלת מפת הקווים של דן.

איזה מזל שלדירה הזאת הגענו רק כשהייתי בן 15, ככה שהארגזים הישנים מכילים עדויות מנערותי המפדחת אבל לא מילדותי המוזרה. למה מוזרה? אסתפק בווידוי על כך שמגיל שמונה עד עשר אספתי מספרי רישוי של מכוניות. לא את הלוחיות, רק את המספרים. אשכרה ישבתי עם מחברת ועיפרון בחלון של הסלון, והעתקתי לדפים המשובצים את מספרי הרישוי של המכוניות שחיכו מולי ברמזור. זה נראה לי הגיוני בזמנו. אני לא זוכר אם מטרת העל שלי הייתה למכור יום אחד את המחברת לארכיון של משרד הרישוי, אבל אני כן זוכר שהאפיזודה הזאת נגמרה כשיצאו הקלפים הראשונים של "חבורת הזבל".

אז זהו, עכשיו הם בדירה החדשה. אימא שלי כבר עשתה וי על הקטע של להזדעזע מאיך שבעלת הבית הקודמת שמרה על הניקיון, ואבא שלי כבר הצטייד בכל מה שצריך להצטייד כשיש לך מרפסת גדולה: מנגל על גז, עציצים, נדנדה, בריכה קטנה לנכדים ותחושת עליונות על שכנים עם מרפסת קטנה יותר.

מכל המזכרות המזעזעות שמצאתי בדירה הקודמת שמרתי רק את ספר המחזור שלי מהיסודי. אימא שלי אמרה שיש דברים שלא זורקים, אבל האמת שגם אותו הייתי בשמחה משגר לעולם שכולו מיחזור. אחרי הכל, מה שכתבו עלי שם נראה קצת מעליב ממרחק השנים. בזמן אמת חשבתי שהם מפרגנים לי, אבל עכשיו הקטע של "כדורגל הוא אוהב, וגם לצחוק עם חברים/ תמיד מפתיע בלבושו, ובעוד הרבה דברים" נשמע לי כמו הסתלבטות. בטח ביום שכתבו את זה באתי לבית הספר עם כובע של זוגלובק.

פורסם בגיליון 146 של בלייזר / איור: איתמר דאובה

 

מחשבה אחת על “מה קרה לילד שישב והעתיק מספרי רישוי של מכוניות כמו פסיכי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s