10 דברים שאני לא יודע לעשות

 

1) לפרוס חלה. לאנשים שיודעים לפרוס חלה יש טכניקה מיוחדת. היד הלא חותכת מחזיקה בחלה בלי לכווץ לה את הצורה, והיד החותכת עושה את זה ישר ובלי לקרוע כלום. לי זה תמיד יוצא כאילו ניגשתי למלאכה בעיצומה של הפסקת חשמל: פרוסה אחת בעובי של דף ואחת בעובי של דפי זהב. ואז אני מגדיל לעשות שטויות וחוצה את הפרוסה העבה לשתי פרוסות דקות, ככה שבסוף יש לי סנדוויץ' שלוש קומות שאפילו הסולן של אירוסמית' לא היה מצליח להכניס לפה.

2) לחשב מי בא מימין. נכון בצומת שאין בו תמרורים או רמזורים צריך לתת זכות קדימה לרכב שבא מימין? אז אני לא יודע לחשב את זה. הרי כל אחד הוא מימין של מישהו, לא?

3) להגיד משפט סיום מוצלח כשהמעלית עומדת להיסגר. אתה עומד מחוץ למעלית ומדבר עם מישהו שנמצא בפנים. הוא כבר לחץ על הכפתור ותכף הדלתות ייסגרו. יש לך מקסימום שתי שניות לומר משהו מגניב בתור פינאלה. לי תמיד יוצא "אז יאללה, כל טוב".

4) להבדיל בין ג'ינס שלא צריך חגורה לג'ינס שלא צריך חגורה בבוקר. אל תגידו לי שאתם לא מכירים את זה: בבוקר, כשהג'ינס רק יצא פריך מהכביסה, אתה לובש אותו והוא יושב עליך בול. חגורה נראית כמו הדבר הכי מיותר בעולם באותם רגעים. חמש שעות אחר כך הוא כבר תלוי עליך בצורה שגורמת לך להיראות כמו האנשים האלה שקונים את הבגדים שלהם במעבר של הבגדים בשופרסל.

5) לדבר על כסף עם הבוס שלי. צריך לדעת איך עושים את הדברים האלה, ואני פשוט זוועה בזה. אם אני כבר מנסה, זה בדרך כלל נשמע פחות או יותר ככה:
– "שומע, באתי לבקש העלאה".
– "זה לא זמן לזה".
– "טוב. תגיד, אתה מסיים את הבפלה הזאת?".

6) להתגלח ככה שפאות הלחיים שלי יצאו באותו אורך. איזה מישהו ממושקף סיפר לי פעם שהוא לא מוריד את המשקפיים בזמן הגילוח כי הידיות שמונחות על האוזניים מסמנות לו בדיוק איפה לקצר את הפאות. ניסיתי את זה עם משקפי שמש, אבל לא ראיתי כלום, וחוץ מזה הבן שלי קלט אותי ודפק לי מבט של "פי, יש לי אבא דביל".

7) להכניס שמיכה לתוך ציפה. זאת אומרת, כמו שנשים עושות את זה, עם הקטע של לתפוס את השמיכה בקצוות ואז להפוך אותה פנימה. אני פשוט זורק את השמיכה לתוך הציפה ואז מרים אותה מעל הראש ומתחיל לסובב אותה ולהכות בה מלמטה כמו שבעלי פיצריות באיטליה עושים כשבאים לצלם אותם לאיזו תוכנית טיולים.

8) לתלות מדף. אני נטפל ספציפית למשימה הזאת כי היא מייצגת מבחינתי את קו ההפרדה הרצוף שחוצץ בין שני סוגי הגברים: כאלה שיודעים לתקן ולהרכיב דברים בעצמם וכאלה שמזמינים שיפוצניק כשצריך להדביק ציור של הילד על המקרר. אני כל כך חסר תועלת שאני ממש משתדל לא להיות בבית כשמגיע איש מקצוע לתקן משהו, פשוט כדי לא להיקלע לסיטואציה הזאת שהוא תקוע עם חצי גוף מתחת לכיור ומבקש שאעביר לו את הקלמנדורה מהארגז כלים, ואני שואל אותו כל מיני שאלות מנחות כדי להבין למה הוא מתכוון כי אני לא מזהה שם כלום חוץ מפטיש.

9) לדבר על פירות באופן אינטליגנטי. תמיד רציתי להיות מסוגל להשתלב בשיחות האלה על פירות ולהגיד דברים כמו "עזוב, אל תקנה עכשיו, קלמנטינות יתחילו להיות טובות רק בעוד שבועיים מהיום".

10) לשרוק עם אצבעות בתוך הפה. לפעמים אני חושב שאם אקדיש לזה כמה ימים בטח אוכל להשתלט על זה, לפחות ברמה בסיסית, אבל רוב הזמן זה נראה לי מסובך ברמה של לנגן בנבל. שלא לדבר על השחצנים האלה שדופקים שריקת אצבעות־בתוך־הפה בלי לשים את האצבעות בפה. הם רק עושים משהו מוזר כזה עם השפתיים. אלה הכי מלכים.

איור: איתמר דאובה / פורסם בגיליון 147 של בלייזר