האמת היא שלא תמיד שנאתי את הפועל. בתחילת דרכי במגרשים הייתי אפילו די אדיש לפטיש, המגל והניג'וסים של אריק איינשטיין. אפילו לא ממש התפננתי על זה שהורדנו אותם ליגה בסוף האייטיז, ואז עוד שתינו להם את משה סיני, הכל כדי לקחת אליפות בזמן שהם מתמודדים על העלייה עם רמת עמידר. אני אפילו די בטוח שברוב שנותי כאוהד בני יהודה שנאתי יותר את מכבי תל אביב. רק שהכל השתנה עבורי לפני קצת יותר משלוש שנים.
כן, ה־15.5.2010 היה ללא ספק אחד הימים השחורים שלי כאוהד כתום. ושתבינו, יש לכם פה עסק עם מישהו שב־25 שנה במגרשים הספיק לחוות שני הפסדים בגמר גביע, ירידת ליגה, מעבר של שחקן בית והחלוץ הכי גדול שצמח פה בעשור האחרון לצד הצהוב של העיר, ואפילו הפסד ביתי לצפרירים. אבל ה־15.5.10 לא היה כואב. הוא היה מעליב.
זה היום שבו הפועל תל אביב זכתה בתואר האליפות האחרון שלה. ההוא שאנחנו סידרנו לה. נו, אתם זוכרים את זה. עונת הקיזוז הארורה ההיא. הפועל נסעה למשחק חוץ בטדי ואנחנו אירחנו את מכבי חיפה בבלומפילד. כל מה שהכתומים על הדשא היו צריכים לעשות זה להפסיד; הצלחת הייתה עושה את דרכה צפונה על כביש החוף, והאדומים היו חוזרים מירושלים כמו שאני אוהב אותם: עם אדים על המשקפיים מרוב דמעות. תסריט לגמרי סביר. תוסיפו לזה את הסטטיסטיקה המסורתית שלנו נגד חיפה — מאז שהתחלף המילניום הוצאנו מהירוקים אולי שתי נקודות, וגם זה בגלל טעויות שיפוט — ותבינו שלא באמת הייתה לי סיבה לצפות שיהיו תקלות. אבל לא, הכתומים האלה היו חייבים להתעלות.
נגמר 1:1. בית"ר האנמית הפסידה להפועל בזמן פציעות, צלחת האליפות נסעה לוולפסון, ואני רציתי לבכות. פשוט סירבתי להאמין שנסענו אליהם עד הבית, דפקנו יפה בדלת, חיכינו שהג'ינג'י עם החולצה האדומה של צ'ה גווארה יקום לפתוח, ואז שאלנו אותו אם בא לו במקרה לקחת אליפות. שנאתי הכל באליפות הזאת שלהם. את החגיגות, את הראיונות, את ההילוכים החוזרים של שער
הניצחון. ושנאתי במיוחד את כל השדרים העילגים והפרשנים המנותקים שלא הפסיקו לשבח את הספורטיביות של בני יהודה. ואת כל האוהדים שלהם, שלא קלטו כמה זה מתנשא לבוא ולהחמיא לי על ההגינות, להגיד לי "מעכשיו אתם הקבוצה השנייה שלי".
כושלאמאשלכם קבוצה שנייה. בא לי למות רק מהמחשבה.
אם זה היה תלוי בי, הייתי מעלה למשחק ההוא נגד חיפה את נערים ג' של בני יהודה וגם להם אומר במפורש לפתוח רגליים בהגנה. אתם לא מבינים את זה? מה, אני אשכרה צריך להסביר לכם שאפילו יענקל'ה שחר וזאהי ארמלי היו פחות מתוחים ממני במשחק הזה? שהשער שדחפנו לחיפה היה כמו לראות תאונת דרכים בהילוך איטי?
אבל הכי הרבה אני שונא אותם בגלל שמאז ה־15.5.10, אני גם קצת שונא את הקבוצה שלי. ועל זה באמת שאני לא אסלח בחיים.
פורסם בגיליון 146 של בלייזר.
shashologia 
אז:
א. אחח, איזה כיף לשמוע עד היום את הנהי על שיטת הקיזוז מצד כל הליגה חוץ מהפועל. אותו קיזוז שיעקב שחר קידם במרץ במסדרונות ההתאחדות, והפסיק להיות נוח רק כשהקבוצה שלו הפכה לאוסף של ילדות בנות שתיים עם קוקיות במחזורים המכריעים. אילו חיפה היתה לוקחת אליפות באותה עונה, לאף אחד לא באמת היה אכפת מהקיזוז, כי מכבי חיפה היא הקבוצה הגדולה הכי למלמית ולא מעניינת שיש (כשהאוהדים שלה לא זורקים חפצים על המאמן, זאת אומרת).
ב. אוהדי הפועל שהפכו את בני יהודה לקבוצה השנייה שלהם בגלל ה-15/5 פאתטיים בעיני. כי מה שעשיתם היה מה שצריך לעשות, שום דבר מעבר לזה: לשחק הוגן ולנסות לנצח. זאת המהות של ספורט, ולא מגיע לאף אחד צל"ש על כך שהוא עושה את תפקידו. מצד שני, אחרי פתיחת הרגליים של מכבי בית שאן מול חיפה, הגיוני שקצת ספורטיביות שפויה התקבלה בברכה.
ג. את תחושת ה"אל תפגינו כלפינו סימפטיה" אני דווקא מכיר. לא מאוהדי בני יהודה – מחברים אדומים כמוני, שאימצו חזק חזק את האתוס של "כל העולם כולו שונא את הפועל", ומתעצבנים כשמישהו שאינו אוהד הפועל מעז לעודד אותה באירופה, למשל. אף פעם לא אימצתי את התפיסה הזאת, אבל היא דווקא אדומה למהדרין. בטוח שאתה לא מסתובב עם שפם מודבק בשער 5?
ד. אין לי משקפיים. ואני גם אוהד הפועל וגם עבדתי במדור הטכנולוגי של כלכליסט. וואחד תקלה.
ה. הרוש הודף…
ו. והכדור ברשת!
ז.
אהלן דור.
א. הקיזוז לא באמת מעניין אותי. למען האמת, אם לא הקיזוז בתום העונה הסדירה, בני יהודה היתה מגיעה לפלייאוף שני מקומות אחורה בטבלה.
ב. שנינו מסכימים לגבי האוהדים הפאתטיים שהפכו את בני יהודה לקבוצה השנייה שלהם אחרי המשחק ההוא. מה שהכי גרוע זה שהם לא מבינים שרק להגיד את זה, זאת הצורה הכי מגעילה של התנשאות. ולא, אני לא באמת ציפיתי שמישהו משחקני בני יהודה יפתח רגליים במשחק הזה. קיוויתי שכן, כי אני אוהד, אבל לא חשבתי שזה יקרה כי הם שחקנים. וזה בדיוק ההבדל, בתור אוהד – לי מותר לייחל לזה.
ג. אני, כאוהד, לא מחפש סימפטיה מאוהדים של קבוצות אחרות. בעיקר בגלל שזה אומר שאתה לא ממש נספר מולם כשווה. מצד שני, אני ממש ממש לא מתחבר לאתוס של "כל העולם שונא את הפועל", ולא הייתי רוצה שאמירה כזאת תהיה משויכת לקבוצה שלי. שלא לדבר על זה שמדובר בקבוצה הכי מלוטפת/מפורגנת/מיוחצנת בישראל (מבחינה תקשורתית, אני מתכוון), ככה שהתדמית של "אנחנו בד בויז שכולם שונאים" היא בעיניי סתם ילד כאפות שמנסה לשחק אותה משהו אחר. אבל אני מבין את זה, להתעטף בסיסמאות כאלה זה משהו שמגבש את האוהדים ותורם לשייכות שלהם. לא מתחבר, אבל לגיטימי בעיניי.
ד. בסדר נו, קצת סטריאוטיפים, לא משהו אישי.
ה. לא הבנתי מה קשור שעבדת בכלכליסט ולמה זאת תקלה.
ו. שיהיה במזל.
ז. התנסחת כל כך יפה כל הדרך, למה לסיים ככה?