פוקר למתקדמים לעבר גיל 40

 

הטלפון שלי עושה את הצפצוף הזה שאומר שקיבלתי הודעה.
"שאשו יא פלמידה מחר אצלי תעבור בכספומט".
לא הייתי צריך לקרוא את השם של קובי בראש ההודעה כדי לדעת שזה ממנו. הוא היחיד מהחבר'ה שתמיד מטריף אותי על הפוקר של יום חמישי בערב כבר מרביעי בבוקר, ואולי אין לו אמונה בסימני פיסוק, אבל הוא יודע מה לכתוב כדי להביא לי את הסעיף. הפלמידה, למשל, זו דרכו לרמוז שאני הדג בשולחן שלנו. זה שהכי קל לשחק נגדו, לנצח אותו, לעבוד עליו. שקר גס כמובן, שאני יכול בקלות להפריך בעזרת טבלת האקסל ששמורה אצלי על המחשב בעבודה תחת השם "מאזן פוקר 2013, רבעון 1+2". את הקטע של "מחר אצלי" הוא הוסיף כדי שאדע שמחר משחקים אצלו, ואת ההנחיה לעבור בכספומט בגלל שאנחנו לא משחקים על פוגים.
הפוקר של יום חמישי הוא מסורת של שנים, עוד מלפני שגילינו את הטקסס הולד'ם והיינו משחקים פוקר בגירסת "קבל חמישה קלפים, החלף עד שלושה מהם ותתחיל להתפלל שלא רואים עליך שתפסת קנטה". אנחנו גם די רציניים בקשר לזה. אפילו הקמנו קבוצת וואטסאפ שבה אנחנו מבררים מראש כמה ידיים מתוכננות להערב ואצל מי משחקים, וכמובן מוסיפים קללות מטונפות בתדירות של אחת לשלוש הברות, כי זה חלק מהפרוטוקול הטכנולוגי של חוויית המשתמש
בקבוצת וואטסאפ.
קמרלינג ואני השתעשענו פעם במחשבה להחליף חבר'ה לערב אחד. הוא ילך לשחק פוקר עם החבר'ה שלי, ואני אלך לשחק D&D עם החבר'ה שלו. בסוף זה לא יצא לפועל כי לא השגתי גלימה ושרביט. סתם, זה לא יצא לפועל כי אני הבנתי שייקח לי חודשים להגיע לרמת הידע הבסיסית הדרושה להשתתף בכזה מפגן של גיקיות, וקמרלינג הזדעזע עד עמקי נשמתו מזה שאני והחבר'ה שלי משחקים על כסף. הוא פחות או יותר אמר שאם אני לוקח כסף מחבר שלי, אולי בעצם אני מוציא אוכל מהפה של הילדים שלו. זה גרם לי לחשוב קצת, אבל בגלל שאני כל כך אוהב פוקר ואין לי אנשים אחרים לשחק איתם, שיכנעתי את עצמי שהילדים האלה היו צריכים לחשוב על זה לפני שהם נולדו למטומטם שנכנס
אול־אין עם זוג תשע.
חמש שעות לפני השעה שקבענו אצל קובי, קבוצת הוואטסאפ שלנו הומה מהודעות. גל מודיע פתאום שהוא לא מגיע כי יש לו בערב חתונה שהוא שכח ממנה, וכולם מתעצבנים על ההתראה הקצרה ומנסים לשכנע אותו להפסיד אצלנו את מה שהוא תכנן לשים בצ'ק. פתאום גם שי אומר שהוא בספק להערב כי הילדה עם חום או משהו, ואני כבר מתחיל לראות איך אני מעביר את החמישי בערב הזה על הספה בסלון, משקר לאשתי שאני דווקא מבסוט שהתבטל הפוקר כי כבר הרבה זמן לא היה לנו ערב
שקט ביחד.
עכשיו גל מעדכן שהוא עדיין הולך לחתונה, אבל אם חסרות לנו ידיים אז יש לו בשבילנו שחקן מושאל, כלומר איזה חבר שלו שאנחנו מכירים באופן רופף ויכול לסתום לנו חור בשולחן הערב. אני קופץ על המציאה ומאשר השאלה למשחק אחד. יופי, אנחנו שוב בעניינים. עכשיו רק נשאר לי להיות בעל טוב: אשתי בסופר, אבל עד שהיא תחזור אני חייב להספיק לתקתק את המקלחות של הילדים ולהעיף אותם למיטות חצי שעה לפני הזמן. אולי אפילו אשאל אותה אם בא לה שאני אכין היום ארוחת ערב רק כדי לקבל ממנה בחזרה מבט של "תה אתה לא יודע לעשות".
עוד צפצוף. קובי נזכר שהמזוודה של הז'יטונים אצל אורן, והאפס הזה הולך היום לאיזה דייט או משהו, אז צריך לעבור אצלו להביא את זה.
"בסדר, זבלים, אני אעשה עצירה אצל אורן. אבל חלאס עם הבלת"מים". זה לא ממש בדרך שלי, אבל העיקר שלא יתבטל בגלל שטות כזאת. העניין הוא שיש לנו רק שני אתרי פוקר, ושניהם בבעלות רווקים, שזאת הגדרה כוללת לגברים שמותר להם להביא הביתה יותר מחבר אחד בו בזמן. החיסרון בזה הוא שבתור רווקים יש להם לפעמים דברים נוספים שחשוב להם לעשות בחמישי בערב חוץ מלשבת סביב שולחן מתנדנד עם חבורה של נשואים.
האמת היא שזה רק סמלי שאני צריך להביא את המזוודה, כי גם ככה היא בטח תהיה צמודה אליי עד שנסיים. בתחילת כל ערב אנחנו ממנים את הנהג התורן שלה, והגזברות החשובה הזאת בדרך כלל נופלת בחלקי. זה אומר שאני מתחייב שלא לשתות או לעשן או להיות מטומטם מספיק ולדפוק את הספירה של הז'יטונים.
עוד צפצוף.
נו, מה עכשיו. אה, זאת אשתי.
"מאמי, שומע, חברה שלי מירב ילדה תאומים. אני בדרך לבית חולים. מצטערת על הפוקר. לפחות כשאני אחזור יהיה לנו ערב שקט ביחד".

 

איור: איתמר דאובה / פורסם בגיליון 148 של בלייזר