החתונה שלכם: רשימת הדרישות שלי

 

החודש הייתי בשתי חתונות. לראשונה הלכתי כי מדובר בבן משפחה, ולשנייה הלכתי כי זה מישהו שהיה בחתונה שלי. התחתנתי כל כך מזמן שהצ'קים היו בשקלים ישנים, אבל אשתי מתמחה בדיני ניג'וסין והיא אמרה שעל השתתפות בחתונה אין התיישנות.
די מוזר שמצאתי את עצמי בחתונה, ועוד פעמיים באותו חודש. חשבתי שבגילי אני כבר צריך להתחמק רק מאירועים קרדיולוגיים, אבל לחיים יש דרך להפתיע אותך ולקחת אותך למקומות חדשים. נגיד, צומת מסמיה.
נדמה לי שבנקודה מסוימת בזמן, כל אולמות האירועים עברו דירה לאיזה חור. אתה כבר לא יכול לנסוע היום כדי לשמח מישהו ביום חגו בלי לאתגר את הווייז שלך עד לרמה שכבר לא נעים לך ממנו. הווייז שלי ספציפית צילצל באמצע הדרך לאבא שלו כדי לברר איך מגיעים. ואני אומר, אי אפשר להמשיך ככה. אתם רוצים שאני אבוא לחתונה שלכם? לפני שתשלחו לי הזמנה, צאו שנייה לחניון של גן האירועים. יש ליד מקשה של אבטיחים? אז אני לא בא.
אם כבר נגענו בהזמנות, אז באימא שלכם, לכו על אולד סקול. חתיכת קרטון, שיהיה כתוב איפה ומתי, וזהו. בלי להתחכם ובלי לנסות להצחיק. אנשים שהולכים על הזמנה מתחכמת יתלו מתישהו שלט־דלת מתחכם, ובעתיד יעניקו לילדים שלהם שמות מתחכמים. פאסט פורווד 30 שנה קדימה, ואתם הזקן המוזר ההוא בגינה שעושה לילדים את הטריק עם האצבע החתוכה.
עכשיו אני רוצה לדבר על האוכל לפני החופה: הוא צריך להיות משהו בגודל ובמבנה של ערגלית שאתה יכול לתקוע המון ממנו, לא קבבון בגודל של אקמול שצריך לטבול במיליליטר טחינה. לא, פשוט אל תצפו ממני לעמוד שם עם מזלג זעיר ולאכול מתוך כלי בגודל של חצי שקל. אתם יודעים שפעם ראיתי את בת דודה שלי אוכלת בחתונה מצלחת כזאת, ושנים הייתי בסרט שיש לה כפות ידיים ענקיות?
גם אלה שמסתובבים עם מגש ומחלקים כוסות יין מביאים לי את הסעיף. הרי הם מחלקים כוסות חצי מלאות וגם אוספים כוסות חצי ריקות שאורחים אחרים השאירו. מאיפה אני יודע אם הכוס שאתם מציעים לי זה לא זאת שהמזיע ההוא ליד העמדה של הפאד־תאי כבר לקח ממנה שלוק?
תגידו, מה נסגר עם הקטע של הפרחת פרפרים? איזה דובון אכפת לי הגה את הסיפור הזה? המסכנים האלה חיים יום אחד, וגם אותו הם צריכים לשרוף ליד הפאייטים של אימא של הכלה? אפילו את הסמליות אני לא מבין. כאילו, פרפרים זה חופש. אם כבר משהו סמלי, יותר הגיוני שליד החופה יעמידו כלוב גדול ויכלאו בו משהו ממשפחת היונקים עם הנקבה שלו, ואחרי כמה זמן הוא יחליט לעבור לכלוב קטן יותר עם נקבה צעירה יותר, אבל ידרשו ממנו להמשיך לשלם שכירות על הכלוב הגדול ורק פעם בשבועיים ייתנו לו לראות את הגורים.
הכי אני לא בא לחתונה שלכם אם באמצע הריקודים אתם מתכננים לסחוב לרחבה את סבתא שלכם עם ההליכון. אין לה כוח, היא בקושי עומדת, נופלים לה הכדורי טניס מהרגליים של ההליכון והיא אף פעם לא בקצב. זה סתם מבאס. רוצים שלא ישעמם לה כשכולם רוקדים? תגידו לה שהיא השומרת של השולחן. לפעמים המלצרים דופקים לאורחים את האייפונים.
גם לגמרי נשבר לי התחת כבר מהמגנטים האלה שכתוב עליהם "מזכרת קטנה מאירוע גדול". לא, בואו תחמיאו לעצמכם עוד קצת. ביני לביניכם, הדבר הגדול היחיד באירוע שלכם זה הדוד ההוא שהתפקיד שלו במשפחה זה להרים את החתן על הכתפיים. ועכשיו כשאני חושב על זה, מה אני צריך מגנט עם תמונה שלי מהמדשאה בחוץ, מנסה לייצב שני פתיתים על טוסטון מקורמל? אם כבר, פשוט תשכפלו המון פעמים את המגנט עם התמונה של הפצצה הג'ינג'ית ההיא עם החולצה שהיא לא העריכה נכון עד כמה היא שקופה. אותה אני אשמח לראות כל פעם שאני פותח את המקרר.
לפני שאשכח, אני מבקש להודיע לי מראש מי מחתן אתכם. אם שניכם אתאיסטים או ששניכם טבעונים או ששניכם נחשבים החתן — עם זה אין לי בעיה. אבל אני לא מתכוון לבוא לחתונה שלכם אם ביקשתם מאיזה סלב שיעמוד איתכם מתחת לחופה. אתם מקימים בית בישראל, לא לקט של גיא פינס.
אה, והכי חשוב: אם כבר התחתנתם פעם, אז אין מצב שאני בא. תושיבו בכיסא שלי מישהו שלא אכפת לו שיעקצו אותו פעמיים.

 

פורסם בגיליון 149 של בלייזר / איור: איתמר דאובה