אולי פשוט נסגור על קווי 84'

איור טור פברואר 2014

בחודש שעבר הלכתי לראשונה בחיי לכנס פוליטי. טוב, בערך כנס פוליטי. זה היה מפגש שנקרא "אין ימנים מצחיקים", שם הפוך על הפוך לערב עם מטרה מוגדרת: להראות שלא כל הכותבים המצחיקים בארץ נמצאים בצד השמאלי של המפה. המטרה המשנית הייתה לבדוק אם אפשר לדבר על פוליטיקה בלי שאיזה שמאלני יופיע פתאום רק כדי לציין שהוא מזועזע ושהדברים האלה מזכירים לו תקופות חשוכות בהיסטוריה של העם היהודי.
מצאתי את עצמי במועדון בתל אביב בין 400 אנשים שיודעים להוריד עץ זית בבעיטה, ולא הרגשתי בנוח. בהתחלה כי גלעד ארדן, שכנראה הגיע כדי להזכיר לכולם שבגללו אסור להם לעשן פה, דרך לי על הרגל. מאוחר יותר זה היה בגלל העמדה הפוליטית הלא מובהקת שלי: אני ממוקם איפשהו בין הימין המשיחי לשמאל הסהרורי, בערך בנקודה שממנה אפשר לראות ביום בהיר גם מדינה פלסטינית וגם התנחלויות שמאוכלסות בארבע משפחות, שלוש מחסניות, עוזי ופינג'ן. כמו קשר 50/50, גם אני נע ימינה ושמאלה אבל את רוב הזמן מבלה במרכז המגרש. ואני לא גאה בזה: לדעתי, להיות באמצע הפוליטי זה אפילו יותר פדיחה מלספר שהצבעת לירוקים.
אמצע הוא המקום שלי גם בשאר תחומי החיים. אני שותה וויסקי עם קרח אבל רק קובייה אחת, אוהד של קבוצת הכדורגל התל אביבית היחידה שאין לה שונאים, ולא מחבב במידה שווה את יהודית רביץ ואת נורית גלרון. יום ממוצע שלי מכיל לפחות שתי סיטואציות שבהן הייתי מעדיף ללכת למשאל עם ולא לקבל בעצמי את ההחלטה. כבר כילד הקפדתי שלא לנקוט עמדה ברורה מדי: אם שני חברים שלי היו קובעים ללכת מכות, הייתי מנסה לשכנע אותם לדחות את העימות בתקווה שבינתיים יעיפו אחד מהם מבית הספר על עבירות רכוש.
בבחירות האחרונות ניסיתי להילחם באמצעיות שלי. שנייה לפני שנתתי את קולי לעוד אחד שהקים שלשום מפלגה שלא אומרת כלום בדיוק כדי לקרוץ לאפסים כמוני, עשיתי מבחן ממוחשב שאמור לעזור לחסרי חוט שדרה להחליט למי להצביע. עניתי על איזה 40 שאלות, מתוכן לא יותר מ־15 ב"אין לי דעה בעניין/דלג", ובסוף יצא שאני צריך להצביע למפלגת מרכז. כדי לוודא שהמבחן הזה אמין עשיתי אותו שוב, והפעם הלכתי רק על תשובות שמאלניות. יצא שאני צריך להצביע למפלגה ערבית. לא יודע איזו, אבל היה שם דגל אדום, ציור של חרב כזאת כמו של אלאדין ובקלאווה קטנה מלמטה. מה שמזכיר לי: נכון שרע"ם תע"ל נשמע כאילו מי שכתב את זה חשב שהוא על קאפס לוק אבל הוא לא היה?
יש גם יתרונות בלהיות באמצע. למשל, זה מאפשר לך להסתלבט על כל הצדדים באופן שווה. מה גם שאם יום אחד אצליח להיצמד לצד אחד של המפה, לא יהיה לי קשה מדי לשחק אותה מישהו שתמיד היה שם. הרי קל יותר לזוז מהאמצע לאחד הצדדים מאשר לרוץ מרחבת 16 אחת לשנייה. חוץ מזה, להיות קיצוני זה ים עבודה. אני למשל מכיר מישהו כל כך שמאלני שהוא לא קונה דברים שמיוצרים מעבר לקו הירוק. פעם הסתובבתי איתו בשוק של מזרח ירושלים וכל הדרך הוא אכל לי את הראש שהוא חייב למצוא שורש ג'ינג'ר, כי אלה שנמכרים אצל הירקן שלו מגיעים מחוות תקוע. בסוף הוא מצא, קנה שני קילו, הגיע הביתה ומצא על כל הג'ינג'רים את המדבקה של חוות תקוע.
גם להיות ממש ימני זה לא תענוג גדול. אי אפשר לראות "ארץ נהדרת" בלי לרצות שתהיה הפסקת חשמל, כל ויכוח פוליטי מגיע בסוף ליגאל עמיר ואתה ישר מתחיל להתנצל למרות שב־4 בנובמבר ההוא בכלל ישבת בבית והתכוננת למגן באלגברה, ואנשים כל הזמן מפחידים אותך שאם זה יימשך ככה, האו"ם לא יכיר בישראל אפילו כשמגיעים לאות י' בארץ־עיר.
בערך ב־11 בלילה נגמר הכנס. יצאתי ממנו עמוס במסקנות ובתובנות, אבל מקצים לי פה גג 600 מילה, אז קחו בינתיים רק אחת: באמת שאפשר למצוא בימין אנשים מצחיקים, אבל בכל מה שקשור לכוסיות יש עוד המון עבודה.

איור: איתמר דאובה

פורסם בגיליון 2014 של בלייזר

מחשבה אחת על “אולי פשוט נסגור על קווי 84'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s