זה שמקדים את החג. שבוע אחרי פורים הוא כבר מתחיל להגיד לך עוד פעם חג שמח, ועכשיו הוא מתכוון לפסח. רק שאתה עדיין לא במצב חג, אז החג שמח שלו מכניס אותך לסרטים שפספסת משהו. ישר אתה מתחיל להריץ בראש את חג האסיף, הושענא רבא, עיד אל פיטר, שנת הדרקון וליל כל הקדושים. רק אחרי כמה שניות — כשאתה נזכר שמדובר במקדים חג פתולוגי – אתה מצליח להוריד קצת פאניקה. אגב, אלה בדיוק האנשים שלפני יום כיפור אתה אומר להם "צום קל", והם עוצרים כדי להסביר לך שהצום לא אמור להיות קל.
ההיא שמביימת שיחה איתך. לא באמת מעניין אותה מה שלומך, היא לא ממש רוצה לחלוק איתך כלום, ושנייה אחרי שהשיחה הזאת תסתיים היא תשכח שהיא בכלל התקיימה. היא מלכתחילה נדדה למשרד שלך רק כי היא צריכה להעביר את השתיים וחצי דקות עד שמה שהיא שמה במיקרוגל יהיה מוכן. למעשה, היא מסתכלת עליך ומדמיינת שהשעון הדיגיטלי הזה שסופר אחורה מוקרן לך המצח. נסה להחזיק מעמד, בשנייה שיישמע הצפצוף מהמיקרו היא תתחפף עד 12:15 למחרת.
זה שראה שני פרקים יותר ממך. בכל פעם שתתפתח במשרד איזה שיחה על בית הקלפים/משחקי הכס/בלש אמיתי, זה שראה שני פרקים יותר ממך יתייצב שם עם החיוך המסתורי שלו. הוא כאילו נורא רוצה לא להרוס לך עם ספוילרים, אבל זה חזק ממנו. פעם בכמה שניות הוא יזרוק לאוויר משהו כמו "אה, אצלך הבלונדיני עם האקדח המוזהב עדיין חי?", או "השוטרת הג'ינג'ית כוסית? חכה שתראה את גיסתו של הבלש מפרק 4 של עונה 5". הבעיה עם נודניקים מסוגו היא שלא עוזר להסביר להם שהיתרון שלהם לא נובע מזה שהם מפיקים בכירים ב־HBO, אלא בגלל שיש להם ממש מעט חיים ויותר מדי זמן פנוי. אבל שווה להטיח את זה בהם בכל זאת.
ההוא שהרגע גילה את האינטרנט. הוא יכול להיות אחלה גבר בכל אספקט אחר של החיים, אבל כשזה מגיע לאינטרנט הוא הופך לחוד החנית הטכנולוגית של תחילת 2006. כשהוא ישלח לך במייל את המצגת פאוור־פוינט עם תמונות של איים קסומים בעולם עוד תצליח אולי להבליג, אבל זה בדרך כלל רק סימן מקדים לצעד הבא שלו: לשלוח לך ב־SMS את הבדיחה ההיא של "אם שמן זית עשוי מזית, ממה עשוי שמן תינוקות?".
האתלט המשרדי. אני מדבר על זה שמגיע אחרי אימון בחדר כושר/ריצת בוקר של עשרה קילומטרים/צליחת ים סוף במקצה פרפר — ומשוכנע שאתה רוצה לשמוע על זה. זה יתחיל מתיאור של הנוף המצמרר בדרך, ימשיך לתיאור פיזיולוגי של איך האנדורפינים ממלאים אותו בחיוניות, ויסתיים עם דרשה מיסיונרית. כי אתלטים משרדיים הם הסוכני הרבלייף של עולם הזיעה — אחרי שהם ראו את האור הם נורא רוצים לקחת גם אותך לשם. חלקם יכולים להיות גם די משכנעים, לפחות עד שאתה עובר לידם שעתיים אחר כך וקולט שבזכות האנדורפינים ממקודם הם יושבים במשרד ממוזג ומזיעים כמו לוחם סומו בסאונה רטובה.
ההוא שבא לצעוק על נציגי שירות. זאת אומרת, אם הוא עושה את זה במשרד הסגור שלו, לא צריכה להיות לכם בעיה עם זה, אבל אני מתכוון לאלה ששוכחים שהם עובדים ב־Open Space. במילים אחרות, בסוף יום עבודה במחיצתם אתה כבר יודע כמה זיכוי הם הוציאו מהוט, עד כמה זונה אמא של ההוא ממחלקת הארנונה בעירייה, וכמה זמן לוקח עד שחוזר אליך מנהל מהשירות לקוחות של תמי 4.
אלה שחושבים שאתה אב הבית. הם יקראו לך כשנתקע להם דף במכונת צילום, כשהם לא מבינים מה נסגר עם הפקס, או כדי לעשות משהו עם הפלורסנט הזה שמרצד להם בעיניים. וזה לא יעזור לך — גם אם תבוא לעבודה בחליפה ועניבה, הם עדיין יסתכלו עליך ויראו מישהו עם סרבל וארגז כלים ביד. מצד שני, הם עדיין עדיפים על אלה שמושיבים אותך על המקלדת תרבית חיידקים שלהם כדי שתעזור להם ליישר איזה קובץ וורד לימין, לחפש איזה מייל, או לעצב את כל הטקסט בפונט גוטמן אריאלי 13 מודגש.
shashologia 