בעקבות הזמן האבוד לגמרי

 

מכירים את התחושה הזאת ש־24 שעות ביממה זה פשוט לא מספיק? נו, תעשו שנייה כן עם הראש ואל תהיו נודניקים, אני מנסה לבנות פה משהו: יש לי בטלפון אפליקציית מטלות יומית שמזינים לתוכה את הדברים שאתה מתכנן להספיק היום, ותמיד כשאני בודק אותה בערב מתברר שבמקרה הטוב היא התקצרה בשליש מאז הבוקר. וזה עוד כולל מטלות שאני כותב רק בשביל הסיפוק של למחוק אותן אחר כך, נניח לרוקן את הפח של האוטו או לשים בירה במקרר. בסוף הגעתי למסקנה שהניהול זמן שלי דפוק מהיסוד, אז לאורך פברואר הסתובבתי עם סטופר כדי לדעת על מה בדיוק אני שורף את הזמן כל החודש. הנה הממצאים שלי.
9:24 דקות שרפתי על למצוא במקרר של המוצרי חלב בסופר את המוצרים עם התאריך הכי רחוק. יש לי שיטה: אני מזיז הצידה את הקוטג'ים הפושטים האלה שיפוגו שבוע מהיום, ושולח יד ארוכה ועין בוחנת אל הדנדשים שטובים לפחות שבועיים וחצי קדימה. הסיפור הזה חוזר על עצמו גם עם חלב בקרטון, שוקו בשקית וגבינת סימפוניה ביוקר. צרכנות נבונה? אפילו זה לא. אני קונה מוצרים כאלה לפחות פעמיים בשבוע, אז הדבר היחיד שאני מפיק מהדקות האלה זה פטמות זקורות.
21:48 דקות השקעתי בלהוציא בבוקר את החגורה מהג'ינס של אתמול ולהשחיל אותה בלולאות של הג'ינס של היום. הנשים שבכם בטח חושבות שהפיתרון הוא שתהיה לי יותר מחגורה אחת בארון. אתן טועות.

14:17 דקות הקדשתי למציאת תמונות חדשות של ציצים באינטרנט כדי לקבע אותן כתמונות נושא בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה שלי. נכון שתאורטית הייתי יכול לאצול פה סמכויות לאחד החברים האחרים, אבל חודש אחד כבר ניסינו את זה, וכולם התבאסו מהקטע שיש לעמית עם אסייתיות.

67 דקות השחתתי על להיזכר מאיפה אני מכיר את השחקן הזה. היתרון הוא שאם אני מצליח בסוף, אז תחושת האופוריה שמתפשטת בגוף היא לא פחות מעילאית. החיסרון הוא שהאופוריה הזאת מחזיקה מעמד מקסימום עשר שניות, ואחריה באה ריקנות גדולה.

6.5 שעות ביזבזתי על לתת לילדים שלי לעשות דברים בעצמם. לקשור שרוכים לבד, לחגור לבד את עצמם באוטו, למצוא בעצמם את ההוא שמתחבא בשיח של הציור השבועי לילד. אשתי אומרת שזה חשוב לעצמאות שלהם, אבל כשזה מתחיל להיות מוגזם אני לוקח את העניינים לידיים. חפיף, אז עד גיל 17 הם ינעלו רק נעליים עם סקוץ'.

75 דקות חיכיתי שתהיה תחזית. מאז שיש לי ילדים, תחזית מזג אוויר למחר זה משהו שממש צריך לברר כדי שנדע איך לשלוח אותם לגן. אז כל ערב אני מדליק טלוויזיה לקראת סוף החדשות אבל לוקח קצת מרווח ביטחון, אז יוצא לי לצרוך גם קצת אקטואליה של סוף המהדורה. זה בדרך כלל אייטמים חשובים כמו "בספארי מתרגשים כי נולד דוב נמלים חדש", או "הצ'לנית הראשית של פילהרמונית שנחאי נחתה לביקור בישראל". אז בפברואר שרפתי במצטבר שעה ורבע על החרא הזה, וזה עוד חודש של 28 יום.

41 דקות הלכו לי על לעשות כוחות. פעם בשבוע אני משחק כדורגל, ויש שם חבר'ה שמתעקשים לשרוף בכל פעם עשר דקות על הטמטום המיותר הזה. קיבינימט, הרי תוך ארבעה פסים לפחות שניים מאיתנו יפרשו הצידה עם שריר תפוס ופרצוף של "הייתי צריך לכתוב צוואה". מה זה משנה איזה גרוטאה ישחק עם איזה עגלה?

11 שעות הקרבתי לטובת ויכוחים פוליטיים. להתווכח על פוליטיקה זה מראש הזמן הכי מבוזבז שיכול להיות, אבל במקרה שלי זה עוד יותר גרוע, כי התווכחתי עם קמרלינג. אז תוסיפו גם עוד ארבע וחצי שעות שלקח לי להירגע, כי הבנאדם חנין זועבי.

7 דקות נמתחתי. זה דורש פירוט: כשאשתי תולה כביסה היא נוהגת לקרוא לי כי היא לא מגיעה לחבל האחרון. זה יצא במצטבר שבע דקות, אבל בעצם 14, כי זה לא שכשצריך להוריד כביסה היא פתאום נהיית שחורציאניטיס.

ו־34.5 שעות ניכשתי דפקטים מעמוד הפייסבוק של בלייזר. מתוקף תפקידי כאחראי למדיה הדיגיטלית אני זה שצריך למחוק תגובות פוגעניות לפוסטים שאנחנו מעלים, או לינקים לפרסומות עצמיות שכל מיני קואצ'רים הזויים וסוכני מכירות של שואבי אבק שמים לנו בעמוד. זה באמת המקום להודות לגולש המתמיד ששולח לנו בפרטי קליפים של מרסדס סוסה. תודה גבר, אני עם עור ברווז פה.

 

איור: איתמר דאובה. פורסם בגיליון 152 של בלייזר 

12_killing time

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s