מה זאת אהדה

איציק שאשו ואביעד סגל, בהתאמה כתום בנפש ואדום בנשמה, מסיימים עונה מאכזבת להפועל תל אביב ואיומה לבני יהודה. זה לא ימנע מהם לרוץ למשחקים גם בשנה הבאה, ועכשיו הם מנסים להבין דבר אחד: למה

סגל: איזה כיף, פגרה!
שאשו: חופשי. עונה מקוללת.
סגל: מישהו אמר לי השבוע "שמע, אל תיקח קשה את הזכייה של מכבי ביורוליג". אמרתי לו שלא ידאג, כי מבחינתי זה כמו איזה אסון רחוק. תאונת רכבת ביפן. מצער, אבל אין לזה שום קשר אליי. הרי רק השנה היו כל כך הרבה תאונות שפגעו בי אישית, ואחריהן עוד הגיע מר ערן זהבי וירה בי. אפשר להגיד שזאת הייתה עוד עונה מחשלת.
שאשו: הייתי בטוח שלרדת ללאומית ירסק אותי, אבל איכשהו זה עובר סביר יחסית. אני חושב שזה בגלל שבערך בדצמבר כבר קלטתי שלא אכפת לי אם נרד או נישאר — רק שהעונה המסויטת הזאת תסתיים כבר.
סגל: לפעמים אני רוצה לראות מה יקרה אם הכל יתרסק. אם מכבי שמה לי את הרביעי — איך אני מרגיש, איך אני מגיב. אולי מישהו מהיציע חס וחלילה הלוואי אמן מקבל את הטירוף וקופץ פנימה לפוצץ את המשחק. אולי קל לי יותר להיות מודע לזה כי אני לא אוהד בני יהודה אלא הפועל תל אביב, שלא באמת נוגעת בסכנה אלא רק משקיפה עליה מרחוק, אבל אני בטוח שאיזשהו יצר מזוכיסטי קיים בכל אוהד כדורגל. זה לא סתם שהתוצאה הכי גרועה בעולם היא תיקו. אידיליה זה חרא בספורט. תן לנצח ולזכות בתהילת עולם. ואם כבר למות, אז למות.

לך תזכור
שאשו: כשירדנו לפני 12 שנה באשדוד (כן, שוב אשדוד) לא זזתי מהיציע עד שאחרון השחקנים המחליפים נבלע בחדר ההלבשה. כאילו רציתי לוודא שכאב הלב הזה נספג טוב טוב גם בשאר הגוף. הנסיעה למשחק ההוא הייתה מזוכיזם צרוף כי מעשית ירדנו כבר שבועות קודם לכן, אבל הייתי חייב להיות שם כשזה קורס. זה כמו שאני לא יכול להביא את עצמי אפילו להתחיל לרדת מהיציע למרות שכבר 0:3 ליריבה ואנחנו בזמן פציעות.
סגל: זה ברור שהסכנה והפחד מחזקים אותך כאוהד. נשארת עד הסוף באשדוד בגלל שלא יכולת לראות את עצמך בשום מקום אחר. ונגיד שהיית בורח מאשדוד לפני הסוף, יכול להיות שהיית מחמיץ איזה סיפור. אחרי מה אנחנו רצים כל כך הרבה שנים אם לא אחרי אנקדוטות וחוויות קטנות? במקרה הזה היית צריך למצות את המכה עד הסוף, לצבור את הטראומה במלואה. וכשתגיע העלייה (נגיד אליפות במקרה שלי או ניצחון בסיבוב ח' במקרה שלך) היא תהיה הרבה יותר מתוקה.
שאשו: שנים אני מרגיש שהאנקדוטות והחוויות הקטנות האלה זה מה שמחזיק אותי. יש הרבה אסוציאציות לגבי הקהל של בני יהודה, אבל אצלי האסוציאציה הראשונה היא בכלל צחוקים. השבוע נזכרתי במשהו מהתקופה ששיחקנו בשכונת התקווה. היה איזה משחק שכל התשעים דקות ירד מבול. קור אימים ובלוקים יורדים מהשמיים. במחצית אני יורד למזנון. לידי עיראקי בן 70, יש הרבה כאלה ביציע שלנו. הזקן פונה למוכר במזנון ואומר לו, תביא ארטיק לימון. המוכר עושה לו: "מה ארטיק בקור הזה, יורד מבול ואתה מבקש ממני ארטיק?". העיראקי נעלב וצועק עליו: "מה אתה, אף אוזן גרון? תביא ארטיק אומרים לך!".
הרג אותי שהוא השקיע בהתמחות רפואית ספציפית.
סגל: יכול להיות שאהדה היא פשוט סך כל הזיכרונות שלך. אתה מספר על הזקן הזה ואני חושב על הצמיג שלא הפסיד אף משחק במסע האירופי של הפועל בתחילת העשור שעבר. תחשוב, אחד האוהדים שלנו אסף צמיג שהוא ראה בדרך לשדה התעופה, עבר איתו את המאבטח בכניסה לנתב"ג ואת הבידוק הבטחוני בהמשך והעלה אותו למטוס יחד עם המזוודות. כולם היו מחכים לו על המסוע כאילו היה הקבוצה עצמה שחזרה מאיזה ניצחון גדול. הוא התגלגל עם הפועל איזה שנה־שנתיים בכל אירופה, בטוח בהרכב יותר משביט אלימלך. מישהו הביא רמזור למשחק של הכדורסל לפני עונה או שתיים. גם רעיון נחמד.
שאשו: אתה מכיר את הבניין הזה עם המרפסות שמשקיף על המגרש באשדוד? אז אחד מהחבר'ה שאני יושב איתם ביציע שילם פעם למישהי 250 שקל כדי לשרוץ אצלה שעה וחצי במרפסת כשבני יהודה שיחקה שם ברדיוס בלי קהל. בדקה ה־70 בערך בא חבר שלה ומצא גבר זר מפצח לו גרעינים שחורים על הבלקון. זה היה די קרוב להסתיים באסון. זה אותו אוהד שבעונה הראשונה של דלה איינוגבה הדביק לו את השם מיקי. כל פעם שהיו מגביהים לו כדורים לרחבה הייתי שומע אותו צועק "שלך, מיקי". שאלתי אותו מה הקטע והוא הסביר לי שהניגרי עומד בשער עם חולצה קצרה, אז הזרועות השחורות עם הכפפות הלבנות שלו מזכירות לו את מיקי מאוס.

שער 9
סגל: השנה הוא היה מיקי מאוס אמיתי. ואגב אשדוד, בצד השני של המגרש הזה, מאחורי הפאה שאין בה יציע, יש מתנ"ס או גן ילדים. יום אחד הפועל שיחקה שם רדיוס ללא קהל בגביע הטוטו, ואני ועוד איזה 30 דפקטים עלינו על הגג של המבנה הזה כדי שחלילה לא נחמיץ את המשחק. באיזשהו שלב החליט אחד מאיתנו שהתנאים בשלו לנסות לקלוע רימון עשן לתחומי האצטדיון. לא עבר הרבה זמן והשוטרים הופיעו והורידו אותנו מהגג, אבל תכלס לא הייתה להם שום דרך לדעת מי הפושע, אז הם החליטו לצלם אותנו. לא ברור מה עבר לנו בראש, אבל החלטנו להסתדר לתמונה כמו שפעם היו מצלמים סגל של קבוצת כדורגל — בשורה הראשונה עומדים, בשורה שמתחתיה עומדים כפופים ולמטה שכובים שני שוערים. היום כנראה הייתי בורח.
זה מזכיר לי: אחד הרגעים המצחיקים בחיי הוא אירוע שלא הייתי מעורב בו ישירות, אלא אם כבר חלה עליו התיישנות מבחינת החוק. זה קרה באחת הנסיעות במסגרת "המסע המופלא" בגביע אופ"א. אני מדבר על זמן שבו בכל משחק בארץ התחילו להתלהב מפירוטכניקה ביציעים, ולמשחק הזה תוכנן מופע אור־קולי מרשים. כבר מהארץ הצליחו המעורבים בסיפור להתארגן על כל מיני אביזרים דליקים ומאירים, אבל זה לא הספיק. עם ההגעה למלון, מול אחד האגמים המפורסמים והפסטורליים בעולם, הם התחילו לבדוק אופציות להתחמשות. הרעיון היה לנסות להתגנב לסירות שעוגנות שם ולהרים את ערכת החירום שכוללת אבוקות ואביזרים דומים.
החבורה התכנסה ערב המשחק והחלה בפעולה. נכנסו לסירה הראשונה ומיד חזרו על עקבותיהם כי מישהו אמר שהוא שומע לחישות. חומקים החוצה ועוברים לסירה הבאה, וגם בה אותן הלחישות. ככה זה המשיך עוד פעם או פעמיים, עד שאחד מהם חיטט בכיס ושלף חפץ שחור, מין תיבה קטנה. הוא הציג אותו לכולם ובחיוך אמר: "אה, כנראה שלחצתי בטעות על תפילת הדרך המדברת שלי. אני לוקח אותה לכל הנסיעות".

הפועל

לך תבין
שאשו: זה לא ייאמן איך דברים שבחיים לא היינו מעזים לעשות באזרחות נראים לנו סבירים לגמרי במגרש. אתה מדבר על שוטרים, והזכרת לי את משחק האליפות של הפועל במגרש בשכונה בשנת 2000. בטח היית שם, יא גבינה לבנה. הפועל צריכים תיקו בשביל אליפות, אנחנו נלחמים להישאר בליגה. נגמר 1:1, אבל בעצם לא נגמר, כי כמה דקות לסוף האוהדים שלכם החליטו לפרוץ לדשא כדי לקחת הביתה מזכרת מהשערים. חצי דקה אחר כך, כל שער 9 שלנו קפץ מהצד השני ונהייתה שם סצנה מהסרט "300". אני והמזל שלי, דווקא במשחק הזה לא ישבתי בשער 9 אלא ביציע ממול, ואצלנו השוטרים לא נתנו לקהל לקפוץ מעל הגדר. בשלב מסוים, כשעל הדשא כבר היו איזה 1,000 אוהדים משני המחנות, התחננתי בפני איזה שוטר שייתן לי להיכנס. אחרי חמש פעמים שהוא אמר לי לא, הוא פתאום אמר: "תגיד, אתה מבין שאתה מבקש משוטר שייתן לך לקפוץ מעל הגדר כדי להשתתף בתגרה המונית?".
סגל: פתאום אני חושב על זה שאני לא זוכר מי כבש את הגולים האחרונים של הפועל העונה, לא זוכר את רוב התוצאות מחמש השנים האחרונות, אבל יכול לתאר לך כל צעד שעשה האוהד המיתולוגי צ' בדרך מהיציע אל המגרש כדי להניף את יוסי מדר על הכתפיים בסיום עונת 1996־7. זה כנראה לא מקרי שאת הדברים האלה אנחנו לוקחים איתנו לכל החיים ואת המספרים משאירים לאתר ההתאחדות.
שאשו: את העונה האחרונה אני אזכור עוד הרבה זמן. גם בעוד 30 שנה. אפילו אם היינו נשארים. כמות הגולים שקיבלנו בזמן פציעות זה משהו שאמור להתפרס על מינימום חמש עונות. אתה יודע שאחרי השוויון שקיבלנו ממכבי חיפה, איזה חבר זבל שלי כתב לי בוואטסאפ שנראה לו שאני זקוק לחופשה, וצירף את הלוגו של "הדקה ה־90"? אנשים חושבים שהם יכולים לשלוח לי דברים כאלה אחרי גול בדקה ה־96. הם חושבים שזה תחביב בשבילי, שאני לוקח את זה בקטנה.
סגל: בדיוק בגלל הדברים האלה אני מעדיף להימצא בחברתם של אנשים שלא מבינים דבר בכדורגל מאשר לחלוק את אותו אוויר עם כל מיני כאלה שמבינים כדורגל אבל לא באמת מבינים אותי כאוהד. אלה שנמנים עם הזן הבזוי הראשון, איתם אני יכול פשוט לדבר על הדברים הבזויים שמעניינים אותם. עם אלה שהם כאילו אוהדי כדורגל אתה צריך לדבר על כדורגל, אבל זאת שיחה שמתנהלת על קווים מקבילים. לצורך העניין הם "אוהבי כדורגל", ואני ממש לא יכול להעיד שאני אוהב כדורגל.
שאשו: כדורגל שהוא לא בני יהודה בכלל לא מעניין אותי. כל יום רביעי וחמישי אנשים מדברים איתי על איזה משחק שהיה אתמול בצ'מפיונס ליג, ואני בכלל לא יודע כמה נגמר. אם אין לזה השלכה ישירה על בני יהודה, זה פשוט עובר לי מתחת לרדאר. שים לי אחד מול השני חצי גמר צ'מפיונס ואיזה סרט טוב שראיתי כבר 200 פעם, ואני הולך על הסרט אפילו בלי להתלבט. זה עד כדי כך קיצוני אצלי שלפעמים כשכבר יוצא לי לראות אצל חברים משחקים מאירופה, אני מתחיל להביא יציאות של חייזר: "בוא'נה, אתם קולטים שברצלונה אשכרה משחקים עם נגיעה אחת בכדור?", או "פשששש הוא ממש מהיר הגארת' בייל הזה, אה?".
סגל: אני מתלהב רק מהקצב, מזה שהכדור כמעט לא יוצא החוצה ומזה שאף אחד לא נופל. ראיתי השבוע את גמר ליגת האלופות ואיזה עשר פעמים מצאתי את עצמי אומר שאם הוא היה מתחזה עכשיו זה היה נגמר בפנדל. למה הם לא נופלים? תראה, אני לא בעניין של לשפוט מה עדיף — גביע הטוטו או גביע המלך. מי שעוקב אחרי ברצלונה או ריאל או באיירן נוגע בכדורגל בצורתו השמיימית, ברור, אבל אותי זה מרתיע. אולי זאת העובדה שהוא נוגע בכדורגל הזה יחד עם עוד מיליונים בעולם, ומרוב שכולם מתעניינים בזה וכולם רוצים לגעת, הכדורגל הזה מכסה את עצמו בחומר חיטוי של מפרסמים ויח"צנים והרבה מאוד כסף. הייתי בגמר ליגת האלופות לפני ארבע שנים וזה היה כמו טיול אחד ארוך בקניון.
שאשו: יש לי חברים שהחלום הספורטיבי שלהם זה לטוס למונדיאל. אני מפנטז על היום שבני יהודה יחתימו זר שיש עליו ערך בוויקיפדיה.

קהל

לך תמות
סגל: איפה עוד תמצא שני אנשים שמנסים להוכיח אחד לשני מי סובל יותר? השיח הסובל הזה הוא בלעדי לאוהדי כדורגל, אבל אחרי הכל זה לא באמת כזה נורא: על הדרך לאוסישקין ובלומפילד הכרתי כמה מהחברים הכי טובים שלי, ואלמלא כל השנים שלי בשער 5 לא היה לי סיפור טוב אחד לספר. אפילו את אשתי היכרתי בבלומפילד. מחוץ למסגרת המשפחתית, אני לא מצליח לחשוב על רגעי אושר מזוקקים כמו אלה שחוויתי לאורך השנים במגרשים. אין אף אחד מסביבי שיכול בכלל להעלות בדעתו לאיזו התפרצות שמחה אפשר להגיע כשהקבוצה שלך זוכה באליפות בדקת הסיום של העונה. אה כן, תודה על זה.
שאשו: כלב ארור, אל תזכיר לי את זה. ה־15.5, שאצלנו קוראים לו פשוט "אסון בלומפילד", לעד יהיה אחד הימים הקשים שלי כאוהד כתום. בדיוק החודש ציינו את יום השנה הרביעי לתאריך המקולל הזה. בכלל, כל שנה אני והחברים שלי מהיציע מקפידים לציין תאריכים טראומטיים למועדון. נגיד, מאז 2006 יש לנו ב־9 במאי את תענית יבוריאן (שם גול ניצחון להפועל בגמר נגדנו בדקה ה־86). החל מהשנה שעברה, כל 18 בפברואר אנחנו מקיימים את צום לוגסי (עשה 2:3 למכבי בדקה ה־98 בגול פסיכי מ־400 מטר אחרי שהובלנו 1:2 בדקה ה־90. אני נותן לו לבעוט את זה עוד 200 פעם, ו־200 פעם הכדור הזה ינחת באחד המוסכים על דרך סלמה). יש גם את קלון אשקלון (ב־2005 הפסדנו להם 0:3 ברבע גמר גביע כשהם היו בליגה ארצית).
סגל: אתה ממשיך להתלונן.
שאשו: זדיין. אם אתה היית עובר את העונה שאני עברתי היית שובת עכשיו רעב מול הבית של חיים רמון בעירום מלא עם מדבקות סופרגול של גילי ורמוט על הפטמות. אתה בכלל מבין איך נראתה העונה שלי? 70 נקודות בטוחות איבדנו על פארש. קוסטה נפצע בסיבוב הראשון וגומר את העונה. ראיוס, שכל הקריירה שלו לא קיבל אפילו צהוב על התחזות, מרסק לרפי דהן את הרגל לבדידים. קשטן בורח באמצע העונה ועד שאבוקסיס מגיע אנחנו משחקים בלי מאמן ומפסידים שלושה משחקים. אתה קולט שהפסדתי בבית לקבוצות כמו רמה"ש, רעננה ומכבי פ"ת שיש להם במגרש יותר זרקורים מאוהדים? תקשיב, העונה הזאת הרגה אותי. עשתה ממני קלישאה רעה של אוהד כדורגל. אשכרה היו שבתות שחזרתי מהמשחק אחרי שהסמרטוטים האלה שוב הצליחו לקבל גול בדקה 147, והקפדתי לפזר בכל הבית מבטים של "אל תפנו אליי, אני לא כאן". נכנס למיטה, לא נרדם מעצבים חצי לילה, ולמחרת מתעורר עדיין כועס. מתעצבן על אשתי על כלום, קצר עם הילדים, נובח על נהגים בכביש. כמו איזה אפס.
סגל: אז מה, הכל שחור?
שאשו: לא הכל. אם הכל היה שחור אני רוצה להאמין שהייתי מצליח להתנתק מזה כבר. אני חושב שחוץ מהכדורגל עצמו אני מכור לכל המסביב. גם לסיפורים והצחוקים מהסוג שטחנו עליו קודם, אבל אפילו לעצבים ולקללות ולוורידים המתנפחים. יושב איתנו ביציע אחד שיש לו ברפרטואר קללה אחת לשחקנים, אבל אחת רעה: "שאשתך תיגע בך מחר בבוקר ואתה תהיה קר". רבאק, איפה עוד אתה יכול להשקיע את כל המרירות והיצירתיות שלך בתוך קללה אחת? עזוב את זה, לבעוט בכיסא. תראה לי עוד מצבים שאתה יכול לבעוט בכיסא בלי לחשוב ובלי להרגיש לגמרי חוליגן. בגלל דברים כאלה אני כבר רואה איך גם בעונה הבאה אני אתייצב במגרש כל שבת. כמו תמיד.
סגל: אתה זוכר ששנה הבאה אתם משחקים בשישי, כן?
שאשו: חבל לא קברו אותך עם אוסישקין.

 

*פורסם בגיליון יוני של בלייזר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s