איך לא קניתי מקרר

 

 

התקלקל לנו המקרר. החשד הראשוני עלה כששמתי לב לכמה מלפפונים שנראו מזיעים, אבל שכנעתי את עצמי שזה כלום כי מיהרתי לערב פוקר ולא היה לי זין להתעסק עם זה. החשד המבוסס יותר עלה למחרת, כשאשתי הוציאה את החלב והרגישה שהקרטון בטמפרטורת החדר. אני חשבתי לעצמי שזה קטע, כי גם היום אין לי זין להתעסק עם זה.
הלכתי לחפש טכנאי בדפי זהב. כלומר, בדפי זהב באינטרנט, כי את הספרים הענקיים ההם אנחנו לא מחזיקים בבית מאז שהפסקנו לפתח תמונות שמתקמטות לפעמים ואז צריך לשים אותן מתחת לכרך "תל אביב והמרכז". 
הטכנאי אמר שהוא יגיע תוך שעתיים והגיע אחרי שעתיים ורבע. פה חשדתי. בעל מקצוע שאומר מתי הוא יגיע ומאחר רק ברבע שעה, זה כבר מעיד במשהו על המקצועיות שלו. חוץ מזה, היה יום שישי. כמה גרוע אתה צריך להיות כאיש מקצוע אם אתה זמין בהתראה של שעתיים ביום שישי? ומה שבאמת הדליק לי נורה אדומה בגודל של כדור פורח זה שהאוטו שלו היה נקי כמו שהאוטו הפרטי שלי לא היה ביום שקניתי אותו. לך תבטח בטכנאי שאתה יכול לשתות מרק מהרצפה של הקנגו שלו.
הדיאגנוזה של הסטרילי הייתה שהלך לי ראש מנוע או מדחס או משהו, ונותר רק לחפש איפה יש מקררים חדשים במבצע. עכשיו הרגשתי מרומה, כי המקרר הזה כולה בן שש. זה ממש צעיר במונחים של מקררים. כמו שנתיים במונחים של מכוניות, או 40 שנה במונחים של צב גלפגוס. תקלה סופנית זה לא משהו שאמור לקרות למקרר בגיל הזה. מה גם שהוא של יצרנית כל כך אמינה שהוא הגיע אלינו הביתה עם הטופס של הטסט לאוטו כבר מוצמד לדלת מבחוץ.
עכשיו היינו צריכים להעביר למקרר של השכנה מוצרים שלא הספיקו להתקלקל. פתאום אתה קולט שתכולת המקרר שלך היא לא משהו שבא לך לחלוק עם שאר העולם, כי לא מתחשק לך שכולם יידעו שאתה מחזיק אנשובי במשחה. ואולי זה יישמע לכם דרמטי מדי, אבל לי זה הזכיר את הסצנות האלה עם הבית שנשרף והאנשים שרצים לתוך האש כדי להציל את מה שהכי יקר להם. ברגעים כאלה אתה קולט שכל אחד דואג לעצמו: אשתי ניסתה להציל את הירקות הקפואים שלה כאילו שחייה לא יהיו חיים בלי תחתיות ארטישוק, יהונתן שלי אסף באצבעות רועדות את כל ה"שלוקים" שלו מהפריזר לפני שיהפכו למיץ בניילון, ואני התנפלתי על שישיית הסמואל אדאמס וקיוויתי שאשתי תאכל את זה שאני חייב לשתות את כולן עכשיו כי אחרת זה יתקלקל, אז קחי את הילדים לאימא שלך.
כשחזרנו לדירה ראיתי במקרה על הדלת את המגנט של דורון, טכנאי מקררים שירות אדיב ואמין בכל שעות היממה. הוא סתם ישב שם בין השרברב שפותח סתימות בלי לדחוף לך צינור לפיצה דל־פיירו ב־29.90 שקל למגש היא ארוחת הערב הכי טובה למשפחה, ואמרתי מה יכול להיות. נתקשר, נקבל דעה שנייה. הרי זה מקובל אצל רופאים, והם עולים משמעותית פחות.
דורון הגיע אחרי כמעט חמש שעות, שזה כבר סימן טוב. לא הצלחתי לראות איך נראה האוטו שלו, אבל החולצה שלו כללה כתמים ממלחמת המפרץ הראשונה וארגז הכלים שלו נראה כמו משהו שאיירון מן הכין בשיעור מלאכה. חצי שעה אחר כך, המקרר שלי הוציא כזה קור שעכשיו אני מתמודד על אירוח אולימפיאדת החורף הבאה.
אולי זה נשמע כאילו סתם התחשק לי להיכנס בבעלי מקצוע או להתלונן על זה שאי אפשר לסמוך על נותני שירות, אבל האמת היא שגם מבקשי השירות כאן זה לא מציאה גדולה. הרי במקומותינו נהוג שאפילו אם כל החיים היית הומלס שגר על ספסל ורב על אוכל עם החתולים של השכונה, כשתגיע לנקודת שירות של סלקום אתה תצעק על הנציג שזה נורא דחוף כי זה הקו העסקי שלך ואתה משתמש בטלפון הזה לעבודה.
רוצים מוסר השכל? אז הנה: הישועה טמונה במגנטים על הפלדלת שלכם. הם לא שם רק בשביל שהילד חרא של השכנים יוכל לסדר לכם אותם בצורה של זין בזמן שהוא מחכה למעלית.

 

 

פורסם בגיליון 155 של בלייזר/איור: איתמר דאובה