מכתב לשמיניסטים

יונית לוי אמרה בחדשות שמחר בבוקר ייצאו מאות אלפי תלמידי תיכון לחופש הגדול. מיד נתקפתי פאניקה, כי לא הספקתי להתארגן על שכפ"צ וקסדה למקרה שאחד מהם ישאל אותי מה השעה, ואני לא אדע, והוא ידקור אותי בכל חלקי גופי.
סתם, לא כל התיכוניסטים מסתובבים עם אולר. לחלק מהם הוא נופל כשהם דורסים מישהו עם האופניים החשמליים שלהם.
גם אלה שלא מסוכנים הם עדיין מטומטמים. תגידו שאני מגזים, אבל כשאני הייתי בתיכון היו לי בכיתה לפחות שלושה ילדים שיכלו לפתור עוד משוואות חוץ מאבסולוט + 6 פחיות XL = 95 שקל.
סיפרתי לקמרלינג על החששות שלי מהחופש הגדול, והוא מיד הציע שאלך עם אימא שלי לעבודה.
"מה".
"נו, אתה לא זוכר שהיינו ילדים והיינו הולכים בחופש הגדול עם אימא לעבודה?".
"אני בן 38".
"נו, אבל זה מה שמצחיק. בטח תמצא שם המון קטעים בשביל הטור שלך".
"אימא שלי עובדת בדואר. זה ארגון שהסלוגן שלו הוא 'אשנב לא פעיל'. מה מצחיק בזה".
כילד הלכתי הרבה עם ההורים לעבודה. בהתחלה כי לא היה להם סידור, ומאוחר יותר כדי לעבוד שם. לפחות שלושה חופשים גדולים העברתי כשכיר בעבודה של אבא שלי, והדבר היחיד שאני זוכר זה שפעם הלכתי במסדרון אגב קריאת עיתון ספורט ודפקתי את הראש בארון האדום הזה של הכיבוי אש ולקחו אותי לעשות תפרים בוולפסון וגילחו לי בשביל זה ריבוע ענקי של שיער באמצע הראש ועד סוף החופש נראיתי כמו מישהו שהסתפר כשהייתה הפסקת חשמל.
בעבודה של אבא או אימא, גם אם השם הפרטי שלך הוא הכי מגניב וקל להגייה בעולם, כולם יקראו לך בשם המשפחה. אם קוראים לך ג'וני פומפרניקל אנדרלמוסיה, כשההוא מהנהלת חשבונות יקלוט אותך הוא יצעק לך "פומפרניקל אנדרלמוסיה, בוא, אני אתן לך מדבקות". אבל לי כולם קוראים בשם המשפחה מהשנייה שהשתחררתי מהפגייה, אז לך תדע.
וכולם מתייחסים אליך כמו שהם מתייחסים לאבא שלך. אם הם אוהבים אותו, אתה תקבל עוגיות ויספרו לך בדיחות גסות. אם הם הסתכסכו איתו פעם, אתה הולך לקבל פרצופים בכל פעם שתשאל אם אפשר את השדכן.
בדיוק ככה אני מתנהג בעבודה שלי. גם אני מתייחס לילדים שמסתובבים במערכת לפי הדרגה של אבא שלהם. משחק אותה מרי פופינס עם סבלנות של שחמטאי אם מדובר בבנות של ליאור, דורך ואפילו לא מבקש סליחה על העולל של הגרפיקאית בחצי משרה.
מה שמזכיר לי: מה הקטע הזה של נשים בחופשת לידה לבוא יום אחד עם הילד לסיבוב בעבודה? מה, אנחנו לא מאמינים לך שילדת? טוב שלא שלחת לנו חלקים מהשליה בתפוצה ארגונית. עכשיו אני צריך לצאת למסדרון ולשחק אותה שהצאצא שלך מעניין לי את הקצה, ולומר דברים כמו "איזה ברור הוא".
אל תבינו לא נכון, גם אני מביא את הילדים שלי לעבודה, אבל רק כי לפעמים אין ברירה היות והם חלק ממערכת חינוך שמקפידה על חופשים בכל החגים לרבות יום האדמה, ליל כל הקדושים, עיד אל פיטר, חג הקורבן ושנת הדרקון. אבל אני לפחות מכיר בעובדה שמדובר במטרד. גם עבור שאר העובדים, שפתאום נאלצים להגן בחירוף נפש על הטושים שלהם, וחמור מכך: עבורי. הרי בסוף הילד צץ מאחורי הכתף שלי בדיוק כשאני עומד לעבור על כל התמונות ששלחו לנו החודש למדור "הבת של השכן". זאת בדיוק החרדה ששוטפת אותך כשמישהי רצה בטלפון שלך על תמונות ואתה מתפלל שהיא תפסיק לדפדף לפני שתגיע לאלה שקיבלת בווטסאפ.
הורים שמתלוננים על החופש של הילדים זה מעפן כמו קואצ'ר בתוכנית בוקר, אבל זה לא אומר שהם לא צודקים. שתבינו, לאורך כל חופש פסח האחרון הצלחתי להניח את הראש רק לחמש דקות, וגם זה כי אשתי הייתה צריכה לשים לי טיפות אוזניים.
הלוואי שכל התיכוניסטים יחזרו בשלום מהחופש הגדול שלהם, והלוואי שלא אתקל באף הורה מהגן של הילד שממליץ לי על הקלאב מד המגניב שהוא והמשפחה נסעו אליו בשנה שעברה, וזה לא נורא יקר כי הכל כלול, אז אחרי שאתה משלם מראש את ה־16 אלף יורו אתה ממש לא צריך לקחת איתך ארנק. והלוואי שגם לי יהיה קצת חופש אמיתי. אבל אמיתי אמיתי. כזה שמאפשר לך לשבת על הספה בבית בעשר בבוקר ולראות סרט של ואן דאם.
אגב, בסוף הלכתי לעבודה של אימא שלי בדואר. ופתאום היה איזה קטע שלא ראיתי אותה, וחיפשתי וחיפשתי אותה, וכבר נלחצתי, אבל בסוף מצאתי והיא קנתה לי ארטיק.

 

פורסם בגיליון יולי 2014 של בלייזר. 

אייר: איתמר דאובה