הבחור שמכין לי את השווארמה משוכנע שאני תמהוני. מאז שנכנסתי למסעדה הקטנה שלו אני לא מפסיק לנוע בעצבנות. כשהוא דיבר איתי עניתי בהססנות של מישהו שהראש שלו לא פה, וכל חצי דקה קמתי לדלת כדי להביט החוצה בדאגה. "אתה יודע מה, תארוז לי את זה", אני ממלמל בסוף, חוטף את השקית וממהר החוצה. את 50 המטרים הבאים אני רץ במשהו כמו שלוש וחצי מאיות השנייה, ונרגע רק כשאני קולט שהיא נמצאת בדיוק איפה שהשארתי אותה. אני פותח את הדלת ומתיישב בזהירות מאחורי ההגה. עדיף לי שיידבק לה קצת ריח של טיגון מהאפשרות לקבל בגללה התקף חרדה נוסף. לא ברור איך חשבתי שאצליח לרדת בנחת על הפיתה הזאת, בזמן ש־1.15 מיליון שקל שאני חתום עליהם נמצאים מחוץ לשדה הראייה שלי. מזראטי גראן טוריסמו ספורט. מכונית מפחידה.
יפה שלי
אולם התצוגה של פרארי ומזראטי נראה בערך כמו הקיר בחדר של כל ילד שהתבגר באייטיז. כדי להגיע לחלק של מזראטי אתה צריך לעבור קודם בחלק של פרארי, פעולה שאין דרך להשלים אותה מבלי לשחרר חיוך לא רצוני דבילי במיוחד. בשולי אולם התצוגה הזה נמצאים חדרים שבהם מוזמנים הקליינטים לעשות התאמה אישית לסופרקאר שלהם, או סתם להצטייד במרצ'נדייז של המותג. לא יודע מה איתכם, אבל להסתובב עם מחזיק מפתחות של פרארי זה לדעתי לא לגיטימי אפילו אם באמת יש לך פרארי. אורן, נציג היבואן, נותן לי את המפתחות של הגיבלי. זו המזראטי הראשונה מבין שתיים שתארח אותי בשבוע הקרוב. בדרך אליה אני שואל אותו אם יש טייפקאסט לאנשים שקונים אצלו את הדגם הזה, ואורן עונה: "כן. אנחנו קוראים לזה 'המנהל הדינמי'". טוב, אז בשעות הקרובות היא תהיה בידיים של השכיר התעבני.
הגיבלי היא ניסיון של יצרנית העל האיטלקית לתת פייט לגרמניות המוכרות בקטגוריית מכוניות סלון עם מנוע שהחבר'ה שלך ישמעו גם אם אתה עדיין בחניון והם כבר בגומה מס' 11". ותשמעו, היא יפהפייה. עם האף הארוך שיורד נמוך ומסתיים בגריל העצבני, הפנסים הצרים מלפנים, הקימורים המאיימים בדלתות והתחת המפואר הזה על כל ארבעת אגזוזיו. בפנים מחכה לי סימפוניה (או אופרה, במקרה הזה) של עור וניקל. חוץ ממסך המגע הענקי במעלה הקונסולה, החלונות ואולי עוד כמה מתגים אלגנטיים, כל החלק הפנימי של הגיבלי הזאת פשוט יצוק בעור. כנראה שלא מעט בני בקר קיפחו את חייהם לטובת הלוק הזה, כי אנחנו מדברים כאן על מכונית באורך כמעט חמישה מטרים.
בדיוק יומיים קודם לכן עמדתי ברמזור מאחורי פרארי קליפורניה אדומה. בשלוש השניות הראשונות עוד בהיתי בצמיגי הענק שלה, אבל זה היה לפני שקלטתי שהרבה יותר מגניב לעקוב אחרי התגובות של הסביבה. לא אגזים אם אומר שאף אחד ברדיוס של 30 מטר ממנה לא נשאר אדיש. כל הנהגים בצומת, כל הולכי הרגל על המדרכה, מכל גזע, מין, צבע ועוצמת קנאה. רוכב קטנוע אחד שהמתין ברמזור פשוט התחיל להקיף אותה ברכיבה איטית כדי לוודא שהוא לא מפספס אף פרט. אין לי מושג איך הבחור מאחורי ההגה של הפרארי מסוגל לנהוג ככה.
עם הגיבלי נחסך ממך הפסטיבל הזה. פה ושם אתה קולט הולכי רגל שמעבירים מבט מתעניין שמתחיל בקלשון שמלפנים ומסתיים בארבעת האגזוזים, אבל אף אחד לא באמת עוצר או נתקע. המבטים שמתעכבים קצת יותר, אם כבר, מגיעים דווקא מאנשים שיושבים בעצמם מאחורי ההגה של רכבי יוקרה. זה בסדר מבחינת מזראטי, שכאמור מראש מכוונת לעבר אלה שהפרוטה מצויה בכיסם והתכשיטים מצויים בכספת מיוחדת בביתם.
בכל מה שקשור לשופוני, הגראן טוריסמו ספורט זה כבר סיפור אחר. בחמש מילים: מדובר במכונית הכי יפה בארץ. יש פה תמונות בשביל שתחליטו בעצמכם אם אני מגזים או לא, אבל לא רק ממני היא הוציאה קריאות התפעלות. באחת העצירות שלי בדרך לצפון עמדנו אני והגראן טוריסמו — בואו נקצר את זה ל"ג'י־טי" מעכשיו, טוב? — ליד צמד זקנות ביונדאי לבנה. הנהגת, אישה שלדעתי הרכב הראשון שלה היה אחד המשוריינים האלה שרואים בצד הדרך לירושלים, סימנה לי לפתוח את החלון. כשפתחתי היא שאגה לעברי "וואו, איזה פירמה זאת? ".
חמה שלי
הגיבלי שקיבלתי היא מדגם S. כנראה קיצור של "SSSאמק, איך אני אחזור אחר כך לנהוג בדייהטסו שלי". המשמעות היא שהמנוע (תוצרת פרארי, אגב) הוא V6 שלושה ליטר, מגדש טורבו כפול, שבגרסה הזאת מייצר לא פחות מ־410 כוחות סוס. זה המון אפילו במכונית די גדולה וכבדה. עכשיו תראו, ברור שהיא יודעת להיכנס ולצאת מעיקולים בחמת זעם של יולדת בפתיחה מלאה, וברור שהכוח שלה זמין אפילו יותר מהחבר הרווק שלך, אבל אני בכל מקרה לא מספיק נהג בשביל לברר בדיוק עד כמה ולא מספיק מטומטם בשביל לנסות בכל זאת.
בקטעי הכביש מסביב לנס הרים אני מקפיד לבלום מוקדם מדי, נמנע מעקיפות שהגיבלי היתה מסיימת עם יד אחת קשורה לבגאז', ומתרכז בתוואי הדרך כאילו שמאוחר יותר יש לי על זה מבחן. כשאני מתחיל לחיות בשלום עם הידיעה שאין לי שום יכולת לאתגר את המכונית הזאת אפילו בקטנה, אני פתאום מוצא שהכוח האדיר שלה מסב לי הנעה עילאית דווקא בקטעי הכביש היותר בנאליים. אני נטרף דווקא מהאופן שבו הגיבלי שותה את חתיכות האספלט שמטפסות בקו ישר, מהאלגנטיות העוצמתית שבה היא משייטת על אוטוסטראדה רחבה. בדיעבד, ההחלטה להירגע מוכיחה את עצמה. אני לא יודע להגיד אם זה בגלל שלא לחצתי אותה יותר מדי או שככה היא פשוט בנויה, אבל אחרי חמש שעות נהיגה עם הפסקות ממש קצרות, אני יוצא ממנה כמעט חדש.
ואז באה ה־ג'יטי. גם היא כמובן תתחיל לשיר רק בידיים של נהגים מזן מאוד מיוחד, אבל היא תטמטם אותך לגמרי כבר מהשנייה הראשונה שתתיישב מאחורי ההגה. אני מחפש את הכפתור של ה־Start, לא מוצא ובסוף תופס שהאיטלקים הלכו על גוד אולד פאשנד סיבוב מפתח בסוויץ'. הבחירה הזאת נראית לי תמוהה בהתחלה, אבל המהנדסים של מזראטי פשוט הבינו כנראה שאצל רוב בני האנוש, הפנטזיה של נהיגה במכוניות כאלה תמיד מתחילה בסיבוב האייקוני הזה. חוץ מזה, יש שם מספיק כפתורים ללחוץ עליהם. ואז המנוע הזה התעורר, וזהו. אחרי זה אני לא זוכר הרבה.
אתם יודעים מה, כדי להעביר לכם קצת מהתחושה של איך נשמע המנוע הזה (4.7 ליטר, V8), אשתמש שוב בשאלה שמישהו אחר שאל. הפעם יהונתן, הבן שלי. הקפצתי אותו בבוקר כדי לבצר את מעמדו כילד הכי קול בגן — וגם כדי לבצר את מעמדי כגבר היחיד בתולדות מזראטי שהכניס בוסטר לגראן טוריסמו ספורט — והוא לא נפרד ממני לפני שעשה רונדל אחרון מסביב לג'יטי בעיניים קרועות לרווחה. בסוף הוא נעצר מול צמד האגזוזים מאחורה, הצביע עליהם ושאל: "אבא, כשנוסעים, יוצאת מפה אש?".
אז לא, אש לא יוצאת. אבל החורני יוצא ממך ועוד איך. בעיקר כשאתה מגלה שלחיצה על כפתור Sport לא רק מעבירה את ה־ג'יטי לתצורת קרב, אלא גם משחררת עוד סט נחירות פסיכיות שעשויות להפחיד הולכי רגל תמימים שרק חיכו לירוק במעבר החצייה. אני מודה שזה קצת מגעיל והרבה דושבגי, אבל באמת שלא חזרתי על הטריק הזה יותר מפעם בדקה.
מספיקה נגיעה רכה אחת בדוושה הכי ימנית כדי להבין למה המספרים על הספידומטר עוברים בשלב מסוים למרווחים של 30 קמ"ש. מספיק לצאת איתה חזק מפנייה אחת כדי להבין למה כאן ההגה קטום בחלקו התחתון, ומסך המולטימדיה יותר קטן, ולא שברו את הראש יותר מדי על דברים כמו מחזיקי כוסות. באנו לנהוג, בלי שטויות. יש גם כפתור שמבטל את כל הבקרות והאחיזות. אל תלחצו עליו.
יקרה שלי
בשביל להעמיד מתחת לחלון שלכם את המזראטי גיבלי S תצטרכו להשאיר אצל היבואן 640 אלף שקל. בא לכם ללכת עד הסוף ולהתהדר בגראן טוריסמו ספורט? תתכוננו להיפרד מכמעט כפול. בשני המקרים תקבלו מכוניות שמגובות במנועים מפלצתיים, עם תאי נוסעים מפנקים ואקזוטיקה מהסוג הלא מתריס מדי. לוגו הקלשון עדיין נהנה מניחוח איטלקי־אריסטוקרטי, והבחירה בו מעידה עליך שאתה "לא כמו השאר".
בסופם של יומיים שהעברתי עם שתיהן, החלטתי פשוט להשוות בין שתי המזראטות לפי מדד ה־"את מי מהן הלחיץ אותי יותר להשאיר לבד בחנייה". אז בואו נגיד שאת ארוחת הצהריים שלי ביום של הגיבלי לא אכלתי בקבינה עטופה בעור אלקנטרה מהודק.
*****
Ghibli S
ארבע דלתות
מנוע V6 3 ליטר
מגדש טורבו כפול
410 כ"ס
תיבה אוטומטית
8 הילוכים (עם אפשרות לתפעול ידני גם על גלגל ההגה)
5 שניות מאפס למאה
מהירות סופית 285 קמ"ש
640,000 שקל
GranTurismo Sport
שתי דלתות
מנוע V8 4.7 ליטר
מגדש טורבו כפול
460 כ"ס
תיבה אוטומטית
6 הילוכים (עם אפשרות לתפעול ידני גם על גלגל ההגה)
- 7 שניות מאפס למאה
מהירות סופית 300 קמ"ש
- 15 מיליון שקל
פורסם במגזין ספיד מבית בלייזר, יולי 2014.
קרדיט תמונות: אתר היצרן
shashologia 