גם בלי הפדיחה שאגיע אליה בסוף הקטע הזה, העובדה שכנער השתתפתי בתוכנית "פיצוחים" היא כשלעצמה פדיחה לא קטנה. ברק, חבר שלי מגן חובה ועד היום, הציע שננסה להתקבל לתוכנית, ואני — שבזמן אמת לא הערכתי עד כמה הפעולה הזאת היא התאבדות חברתית — אמרתי לו "יאללה, מגניב".
זה היה בין כיתה ט' ל־י'. ברק העלה את הרעיון הנורא כי אחיו הגדול השתתף בתוכנית וזכה שם בתואר אלוף אלופי האלופים של כל הזמנים או משהו. אני לא יודע אם זה היה עניין של קנאת אחים או שברק פשוט הסתנוור מהררי הפרסים שאחיו הביא הביתה, כל מיני מוצרים מעולם המחנאות וספרי עיון שאיש מעולם לא רכש בכסף. בשלב מסוים היו להם בבית חמש אמגזיות, שלושה אוהלי קמפינג שניתן להקים בקצת פחות משלוש שעות של עבודה מאומצת, שני מגדירי ציפורים וכמות דו־ספרתית של מילון עברי־אנגלי.
הסכמתי להצעה של ברק כי אהבתי טריוויה וחידונים בערך מאז שהצלחתי לקרוא את השאלות בעצמי. הייתי הילד ההוא שיושב בסלון וצופה ב"מקבילית המוחות" או יושב על המיטה וקורא ערכים מסקרנים באנציקלופדיה "אביב". לא ברור מה בדיוק חשבתי שאני משיג בזה, אבל יש לי זיכרון ברור של עצמי מסיים לעבור על הכרך "סומטרה־פרנהייט" ומיד ממשיך לכרך "פרעה־צנובר". הייתי גם חובב תשבצים די רציני, ומאוחר יותר גדלתי להיות הדביל שצועק תשובות מול המהדורה הבריטית של מקבילית המוחות — כן, מאדרפאקרז, באנגלית — כאילו שסקאוטים של הבי־בי־סי מתחבאים לי מאחורי הווילון בסלון.
בחזרה לסוף האייטיז, ברק ואני ניגשים למבדקים של פיצוחים. נהגו לערוך שם מבחנים בידע כללי כדי לוודא שהמתמודדים הם לא גם סתומים בנוסף להיותם בתולים. אני מניח שהם לא היו קשים במיוחד, כי סיימנו אותם הרבה לפני הזמן והתחלנו לשוטט באולפני הערוץ הראשון בהרצליה. בשלב מסוים נדדנו בטעות לתוך איזה סט בדיוק כשתיקי דיין וספי ריבלין צילמו שם פינה ל"זהו זה". אם הבן שלי יפגוש היום במציאות את הפאוור ריינג'ר האדום, אולי הוא יתחיל להבין מה זה היה בשבילי להיות בחדר אחד עם ספי ריבלין.
שבועיים אחר כך קראו לנו להצטלם. אז כבר התחילה לחלחל בי ההכרה שהמעשה שאני עומד לעשות מרחיק ממני עוד יותר את ההתנסות המינית הראשונה שלי, אבל ברק כל כך התלהב שלא היה לי לב לבאס אותו. ניסיתי לשכנע את עצמי שאף אחד לא רואה את זה, אבל ידעתי שזה לא נכון. אנחנו מדברים על הימים שלפני הכבלים (לפחות החוקיים), ככה שאם היית בבית אחר הצהריים, או ששיחקת טטריס בגיימבוי או שצחקת על החננות מפיצוחים. באותה תקופה שיחקתי בנערים ב' של הפועל רמת גן — מגן ימני גרזן — ויכולתי להעריך שתשובות מדויקות לשאלות שמתחילות ב"קפד ראשו" זה לא מה שיוסיף לי ריספקט בחדר ההלבשה.
הופה, שוש עטרי האגדית כבר על הדוכן. לצידה היועצת הלשונית שבכל תוכנית אמרה אולי שמונה מילים, מה שהפך את הג'וב שלה לאחד המשתלמים בשוק העבודה אפילו במונחים של הערוץ הראשון. תיכף תכריז שוש על הצופה הזוכה מהשאלה של השבוע שעבר, תקריא מתוך הכרטיסייה את רשימת הפרסים להיום שכוללת גם "מפנקי רגליים" (לא, גם אני לא יודע) ותזהיר את הצופים באולפן שלא ינסו ללחוש למתמודדים את התשובות. משמאלי יושב ברק, מימיני יושבת נורית שתנסה לנצח אותנו. היא אחת ואנחנו שניים כי אנחנו רק בכיתה ט', והיא כבר בי"ב.
יד ימין שלי על הזמזם והעיניים על הכוורת הזאת עם האותיות שצריך לצלוח משמאל לימין או מלמעלה למטה. אני לא זוכר הרבה משני הסיבובים הראשונים, אבל נחרטה לי בראש העובדה שהבמאי רצה לחנוק אותי: בכל פעם שהמתחרה שלנו ענתה תשובה נכונה שגם אני ידעתי אבל לא הספקתי ללחוץ, נתתי בעיטת עצבים קטנה בדיקט ההוא שמאחוריו ישבנו, והתברר שזה משהו שאתה לא אמור לעשות.
הפדיחה הגיעה בסיבוב המכריע, כשבכוורת הבהבה האות ב'. שוש התחילה להקריא את ההגדרה שהתחילה במילים "חסר השכלה…", ואני מיד הבנתי מה התשובה ולחצתי על הזמזם. רק שיום או יומיים קודם ראיתי שוב את "גבעת חלפון", וכנראה שנתקעה לי בראש הסצנה שבה ויקטור חסון מטיח בסרג'יו קוסטנזה שהוא "בור ועם הספר". אז זאת בדיוק התשובה שנתתי לשוש.
את רעמי הצחוק אני בטח אסחב איתי עוד הרבה שנים. ברק, נורית, שוש עטרי, תאורנים, צלמים, כולם על הרצפה. ומה שהכי גרוע זה שקלטתי את הפדיחה רק שניות ארוכות אחרי שהיועצת הלשונית טיפסה בחזרה לדוכן שלה לאחר שנפלה ממנו מרוב צחוק.
אחרי הקטע הזה כבר איבדתי לגמרי את הביטחון. אני חושב שלא לחצתי יותר על הזמזם עד סיום התוכנית. בסוף גם הפסדנו בסיבוב ההוא ובעקבותיו בכל התוכנית, מה שהיה דווקא טוב, כי אחרת היינו צריכים להופיע גם בשבוע הבא.
מאוחר יותר, כשצפיתי בהקלטה של התוכנית, גיליתי שזה לא בהכרח נכון שהמצלמה מוסיפה לך חמישה קילו. הנה, לי היא הוסיפה 15 חצ'קונים.
הטקסט פורסם בגיליון ספטמבר 2014 של בלייזר, במסגרת פרויקט "איך זה מרגיש"
shashologia 
זוג ילדים מכוערים.