ולי אין אפילו מספיק כסף בשביל להישאר נשוי

 

22_money urigami
מדור הכסף במגזין המפואר שאתם מחזיקים מוקדש החודש לסוגיה הבוערת "כמה משכורת כדאי שתהיה לי אם אני רוצה להתגרש". אם אין לכם כוח לדפדף אחורה עד עמ' 22, אז הנה התקציר: אפילו 18 אלף ברוטו, ואפילו בהנחה שיש לכם רק שני ילדים, זה לא מספיק. מזעזע בעיניי שבישראל של 2015 נשללת מכל כך הרבה גברים החירות הבסיסית לסיים את נישואיהם ולהתחיל להסתובב במסיבות של שבורים־שבורות.
זה מדאיג גם ברמה האישית. אני מביא הביתה פחות מ־18 ברוטו, ויש לי שלושה ילדים. נכון שאני בכלל לא רוצה להתגרש מאשתי, כי אני אוהב אותה וכי אבא שלה ואחיה הרבה יותר חזקים ממני במכות אפילו כשהם באים אחד אחד, אבל מבאס לדעת שנידונתי להיות עני מדי בשביל הרבנות אפילו אם חיי הנישואים שלי ייראו כמו אלה של אל באנדי.
אז מה עושים? ובכן, אני יכול להיכנס לליאור ולבקש העלאה במשכורת, אבל נראה לי שהוא מעדיף שאני אצחיק אותו בעיתון ולא פנים אל פנים. נשאר לי רק לקצץ בהוצאות, אז בחודש האחרון הקפדתי לבדוק מקרוב מה הכסף שלי עשה היום וניהלתי רישום מדויק של כל הפרטים. הנה הממצאים:
650 שקל על דלק. רובו על הלוך־חזור לעבודה, אז אולי ישתלם לי יותר כלכלית לעבור לתחבורה ציבורית, אבל בשביל לעמוד בצפיפות עם אנשים עצבניים יש לי את התור בכניסה למשחקים של בני יהודה. אופניים רגילים זה גם לא אופציה כי אני עלול להשתעל ריאה אחרי מאה מטר, וגם אופניים חשמליים לא באים בחשבון כי הם לא ייכנסו במעלית של הבניין. זה משאיר אותי עם סגוויי. כאילו, בהנחה שהייתי מעוניין להסתובב בעיר עם לוק של זין ממונע.
200 שקל ועד בית. הסכום הזה תמיד נשמע לי קצת מוגזם בבניין שאני גר בו, אבל לא נעים להתמרד כי תמיד הקפדתי להתחמק מישיבות של הוועד בתואנה שאני מחכה לשיחה חשובה מחו"ל. קצת נאיבי מצידם לחשוב שמישהו שנראה כמוני מקבל שיחות חשובות מחו"ל.
הייתי מנסה להוריד אותם ל־150 בחודש, אבל זה כרוך בלדבר עם יו"ר הוועד והוא גם ככה שונא אותי כי סיפרו לו שזה אני שתמיד מעביר לתיבה שלו את כל העלונים של הפיצות והאינסטלטורים.
11 שקל חניה סלולרית בפנגו. אבל שווה כל שקל הסיפור הזה, כי יש להם את הקטע המענג שאתה מקבל SMS על זה ש"פקח בדק את רכבך ומצא שחנית פנגו". אני חושב שהייתי בכיף משלם להם עוד עשרה שקלים על החניה הזאת אם ה־SMS היה כולל צילום של הפרצוף המבואס של הפקח.
20 שקל על סופרגול. אתם יודעים, הקלפים עם התמונות של שחקני הכדורגל. חבילה אחת עולה חמישה שקלים, ואני קונה ליהונתן חבילה אחת בשבוע. אני לא הולך לקצץ שם כי אין לי לב לבאס את הילד, וגם ככה ביוני כבר יש פגרה.
הכי מבאס בסיפור הזה זאת העובדה שאני קונה את החבילות האלה במכולת של הזקנים ליד הבית שלי, איפה שהכל תמיד פג תוקף, וזה כולל גם את הקלפים. כבר לפחות חמש פעמים יצא לילד הקלף של זאהי ארמלי.
40 שקל על חיש־גד. נכון שהקטע של "בוא'נה זה אחלה כסף" מתייחס בעיקר לאפשרות שאתה חבר דירקטוריון במפעל הפיס, אבל גם כאן אני לא הולך להצטמצם. לא, כי הבוטקה המצחיקה הזאת זה הכי קרוב שאני אגיע בשנים הקרובות לווגאס, ולתחנות ווינר אני לא נכנס כי אני מפחד מהגמורים האלה שיושבים שם עם פרצוף של "יש לי מום על דורטמונד־שאלקה".
21 שקל עמלות בנקאיות. זה אולי לא נשמע המון כסף ברמה חודשית, אבל זה עדיין מעצבן. במיוחד הקטע הזה שאתה מוציא כסף בכספומט, והוא אומר לך ש"ייתכן ותחויב בחשבונך בגין פעולה זאת". עאלק ייתכן. כאילו יש מצב שפעם אחת הם יוותרו לי. לפחות היו שמים כוכבית ליד המילה "ייתכן" ובמסך למטה היו כותבים *"אבל אל תבנה על זה".
2,200 שקל הוצאות חינוך, גן עירייה ובית ספר יסודי. אבל שטויות, הרי זה חינם.

 

פורסם בגיליון 163 של מגזין בלייזר.

אייר: איתמר דאובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s