היה טוב ומברוק שנגמר

האוהד שלידי פתאום נראה לי קצת מוזר. "מה קורה, אבי, "ההתרגשות מתחילה להשפיע?". "איזה התרגשות", הוא משחרר חיוך מסגיר, "יגאל הלא נורמלי הזה פגש אותי בחוץ ומילא אותי בצ'ייסרים של עראק".
אבל חוץ מיגאל והבקבוק שלו היו שם עוד יותר מ־ 4,000 אוהדים בכתום. בדיוק לפני שנה הם חזרו מבלומפילד עם נקודה מול אשדוד, מקום אחרון בטבלה והרבה מריר בנשמה. אז גם היום כל הפרצופים הרגילים כבר כאן, מתוגברים בנשיהם וטפיהם, שבאו לוודא מקרוב שלשכונה עוד יש תקווה.
ביציע ממול יש מאתיים אורדונים עם דגל פריסה באדום־שחור שאפילו האולטראס של פלמנגו לא היו מתביישים במידותיו. לפני המשחק אני תוהה מה מביא אוהד רמת־גן ליציע במשחק עלייה של קבוצה אחרת, אבל ארבעה כדורים ברשת של איינוגבה אחר כך אני כבר אקבל תשובה.
בכלל, וינטר מצידו נראה קצת מופתע מכל החגיגה. כמו רווק מאושר שפתאום ביום שישי גילה את כל המשפחה המורחבת על המחצלת שמחוץ לדירה, ועכשיו ייאלץ להעביר איתה את השעות הכיפיות של לפני כניסת השבת.
בהפסקה כבר לא ניתן היה למצוא במזנון בדל ארטיק או שלוק של מים קרים, ומאות אוהדים צמאים נאלצו להתנחם באירוניה של השלט שבישר על האפשרות לרכוש סחלב חם. "מה סחלב מה", שאג אוהד עצבני מאחוריי, "300 מעלות היום, טוב שלא מוכרים פה מרק רגל".
זה לא היה אמור להיות קשה כל כך. כולה נקודה מול רמת־גן, שרק מזג האוויר ההפכפך לאחרונה מנע ממנה חודש רצוף בים. מצד שני, בעשרה לשש בערב, כשלוח התוצאות (המטאפורי, כן?) הראה 3:4 למקומיים, אף אחד מסביבי לא באמת היה מופתע. הרי בני־יהודה לא מסוגלת לעשות שום דבר קל. חוץ מזה, כל ילד כתום עם פז"מ של יומיים יודע שאלפי כתומים במשחק זה מתכון באנקר למפח נפש מפואר.
למעשה, המשפט "תמיד כשבא ים קהל הם שולחים אותו הביתה בוכה", נפוץ אצלנו אפילו יותר מהמשפט "תנו את הכדור לפדרו ואל תפריעו".
אבל אם מישהו בכה בסיום זה היה רק משמחה. די טבעי אחרי שלושים ומשהו מחזורים שכללו קרבות נגד קבוצות מביכות שיש להן יותר דגלי קרן במגרש מאוהדים בטריבונה. כמעט מתבקש אחרי נסיעות מתישות למגרשים שכדי למצוא אפילו ה־Waze צריך לשאול מישהו שבדיוק הולך על המדרכה.
אז נכון שלהתכתש עם כפר־סבא היה קצת רטרו, ונכון שתמיד מעניין לגלות עם מי בית"ר ת"א הצליחו להתאחד העונה, אבל הכל בבחינת "היה טוב ומברוק שנגמר". אנחנו חוזרים לליגה שלנו, ואז מה אם זה לא קרה בסטייל. הרי לקבל רביעייה במשחק עלייה ובכל זאת לרקוד בסוף זה הכי בני־יהודה שיש. אפילו יותר מצ'ייסרים של עראק לפני המשחק.

פורסם בספורט ידיעות —  10/5/2015