הום ראן של טראפטוני

בגילי כבר אין המון דברים שיוצא לך לעשות בפעם הראשונה. ככה זה, מהרגע שאתה איש משפחה ושכיר שגם מתכנן להישאר איש משפחה ושכיר, מגוון האפשרויות שלך לחוות משהו בפעם הראשונה הופך מצומצם יותר ממספר הניצחונות של מ.ס אשדוד העונה. אבל מה, לפעמים יש הפתעות בחיים. הנה, רק עכשיו יצא לי לעשות שני דברים בפעם הראשונה: גם לבקר בכפר הבפטיסטים, וגם לצפות במשחק בייסבול רשמי. הבפטיסטים — למקרה שבדיוק בשיעור הזה נימנמתם קצת — הם חבורה של נוצרים אדוקים שלפני כמעט 60 שנה הגיעו לכאן כדי להקים חווה חקלאית בארץ הקודש. אין לי מושג למה היה דחוף להם להפריח את השממה כל כך קרוב לצומת ירקון, אבל ההחלטה הזאת גרמה לכך שהפסקול לאירוע הספורט שלשמו הגעתי הוא מחרוזת שירים במזרחית שבוקעת מאיזה אולם שמחות במתחם שמעבר לכביש. אני בספק אם מקימי הכפר חלמו שיום אחד יחבטו כאן הום־ראנים בעוד ברקע מתנגן "בחוף של טרפטוני".
כאמור, זה הולך להיות משחק הבייסבול הראשון שאצפה בו, כולל בטלוויזיה. עשרות מיליונים של אמריקאים מכורים למשחק הזה כמו פליט ריאליטי לתשומת לב, אבל לי אין אפילו מושג בסיסי בקשר לחוקי הניקוד של המשחק. למעשה, הדברים היחידים שאני יודע על הענף הזה הם שמשחקים מסוימים אורכים יותר זמן מנסיעה לאילת באופניים חשמליים, שבראד פיט היה מעולה ב"מאניבול", ושאם צריך לברר משהו אפשר תמיד לשאול את עפר שלח.
ליגת הבוגרים הישראלית נקראת פשוט "סניורס" ומונה רק ארבע קבוצות. קצת מוזר שכל הליגה היא בעצם שילוב של פיינל־פור מתמשך ומוצלב, אבל למיעוט הקבוצות יש גם יתרון חשוב אחד: כל השמות הממש מגניבים עדיין פנויים. הערב למשל ישחקו כאן ה-Lions מירושלים נגד ה־ Comrades מתל־אביב, ובעוד יומיים יתמודדו על הדשא הזה ממש ה־ Raiders מרעננה נגד ה־ Miracles של מודיעין. קטע, עד היום חשבתי שהנס היחידי שקשור למודיעין זה להצליח לצאת ממנה בבוקר בלי פקקים. האמת היא שבשנייה הראשונה חשבתי שאחת הקבוצות הבריזה. רק שאז התקרבתי קצת לגדר וקלטתי שזה בגלל ששתי הקבוצות משחקות באותו צבע, כך שזאת בעצם התמודדות בין האדומים עם הכיתוב הלבן לאדומים עם הכיתוב הצהוב.
מה לגבי קהל? ובכן, יש כאן חמישה צופים שמפוזרים על פני שתי טריבונות. שלושה מהם חובשים כובעי מצחייה/בייסבול וכולם מדברים אנגלית ברמה שמאירה באור מעורר רחמים את שלוש היחידות שלי. הבנתי שדווקא היו בליגה הזאת משחקים שכבר משכו לא מעט צופים, אבל עכשיו זה שבע בערב של אמצע השבוע, ואם אתה לא בפטיסט שגר ממש מול המגרש כנראה שאתה בכלל לא יודע שמתקיים כאן משחק.
אף אחד מאותם צופים לא היה עפר שלח, אז כדי לקבל קצת רקע על כל הסיפור הלכתי לדבר עם דן רותם. ביומיום דן הוא סגן נשיא איגוד הבייסבול הישראלי, ובערב הוא לובש חולצה של תל־אביב קומראדס ומנסה לפסול שחקנים של היריבה. בניגוד גמור לסטיגמות הדביליות שאיתן הגעתי מהבית, הוא לא לעס שום טבק ולא ירק הצידה אפילו פעם אחת. אני מחליט לוותר מראש על הסברים של חוקת המשחק, והולך ישר לשאלות שיעזרו לי להבין מה סדר הגודל של הענף הזה בארצנו הקדושה. "בליגה של הסניורס זה קצת מצומצם", דן מודה ושולף חתיכת דשא שנתקעה לו בסוליה, "אבל יש עוד המון קבוצות בליגות של הצעירים יותר, ובסך הכל משהו כמו 1,000 ילדים ישראלים שרשומים ומשחקים את זה כאן. חלקם באים ממשפחות עם רקע אמריקאי מובהק, אבל יש גם המון צברים, כיפות סרוגות, זה די מעורב". "ותגיד", אני אוזר אומץ לקראת שאלה באמת קשה, "זה לא מפריע ששתי הקבוצות כאן משחקות באדום?". עכשיו הוא מחייך קצת. "כן, זה יצא ככה, אבל הבנתי שירושלים בדיוק התארגנו על תלבושת שחורה חדשה, אז בפעם הבאה בטח לא תהיה בעיה". אחר כך דן מספר לי קצת על האתגרים שאיתם הענף הזה מתמודד איתו בגרסה הישראלית שלו. קודם כל יש את עניין המגרשים. כי בעזרת המון אמביציה, דמיון וסיד לבן אפשר אולי לפעמים להסב מגרשי כדורגל כדי שיתאימו למשחקי פוטבול, אבל עם בייסבול זה כבר הרבה יותר מסובך. שום ענף ספורט אחר שמשוחק כאן לא באמת מתקיים על משטח שמזכיר מגרש בייסבול (ואל תגידו לי קריקט, זה לא סרי־לנקה כאן), שלא לדבר על שאר הסימונים ותלוליות החול הקטנות שאתם אולי מכירים מהפרומואים של ESPN. נכון להיום יש רק ארבעה מגרשים בארץ שאפשר להגיע אליהם עם מחבטים וכפפות עור גדולות: זה שמארח אותי הערב, ספורטק ת"א, בית הספר האמריקאי באבן־יהודה ובקיבוץ גזר.
ויש גם את העניין של הציוד. כאן השחקנים מהבייסבול דווקא כן חולקים בעיה משותפת עם אלו של הפוטבול, וגם כאן הפתרונות מסתמכים בעיקר על תושייה אישית. חלק מזמינים ציוד באינטרנט, אחרים פשוט מעבירים מיד ליד, וכל השאר מסנג'רים איזה חבר שעשה את הטעות ופלט לידם שהוא נוסע בקרוב לאמריקה. אוקיי, ובקשר לרמה: תראו, כבר הבהרתי בהתחלה שאין לי שום בסיס להשוואה מול הגרסה שמעבר לאוקיינוס, אבל נראה שיש פה כמה חבר'ה לא פראיירים בכלל. זאת אומרת, ככה לפחות אני מפרש את העובדה שחלק מהם נאלצו להתמודד עם כדורים מאוד מהירים וחדים שנזרקו לכיוונם, ועדיין הצליחו לחבוט אותם בחזרה אל אזורי חיוג אחרים. להשלמת אווירת האמריקנה הכללית, כל מהלך מוצלח על הדשא זוכה כאן לקריאות עידוד סטייל "יה בייבי"/"או בייבי" מחמישיית הצופים ושאר יושבי הספסל.
אגב, אני לא יודע איך זה עובד ב־ MLB , אבל כאן לפחות נראה שלכל שחקן יוצא לשחק בכמה תפקידים במהלך המשחק. זה נחמד כי זה מאפשר ליותר שחקנים להתנסות בהגשה או בחבטה, או להיות מאלה שעומדים במעגלים הרחוקים של המגרש, ומחכים לפעמים עידן גיאולוגי או שניים עד שנשלח איזה כדור לכיוונם. בסוף נגמר 2:5 לזכות הירושלמים. לפי השקט שבקע מאולם השמחות הסמוך, אני מניח שבדיוק הגישו שם מנה ראשונה.

פורסם במוסף הספורט של ידיעות אחרונות. 11 במאי, 2015
צילם: יאיר שגיא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s