שיר השרירים

"שלום, מאיפה אתם?". מאחורי הקול עמד בחור צעיר עם פלג גוף עליון שמזכיר את הלוגו של רב בריח.
"אנחנו מידיעות אחרונות" עונה לו יאיר הצלם.
"חחחח, כן בסדר. לא, ברצינות מאיפה אתם?"
"באמת מידיעות אחרונות", אני מבהיר ומניח יד על הלב כדי להוסיף אמינות. "לא הייתי מסתלבט על מישהו שנראה כמוך".
"וואלה? איזה מגניב".
טוב, האמת היא שאפשר להבין את הבחור. כלי תקשורת ארציים שמתעניינים בענף שהוא מקדיש לו את חייו זה משהו שקורה אולי רק לפני אולימפיאדות, או בעקבות הישגים יוצאי דופן כמו זה שהשיגה בשבוע שעבר אילנה קרטיש. למעשה, אלמלא המדליה הכסופה שאילנה הביאה מבאקו, אני בספק אם ידעתם בכלל שספורטאים בישראל עולים לפעמים על מזרן בשביל עוד משהו חוץ מג'ודו. ככה זה, העם היושב בציון מוכן לשמוע קצת על ענפים שהם לא כדורסל או כדורגל, אבל רק בתנאי שיש מצב לפודיום אולימפי בסופם. היאבקות בסגנון יווני־רומי היא בדרך כלל לא אחד מהענפים האלה. אגב, אם לשפוט לפי השפה השלטת פה (או לפחות לפי המבטא), חבר'ה יוונים או רומים אין כאן בכלל. שזה הגיוני, כי קראתי איפשהו שלמרות הטייטל המחייב, כבר המון שנים שיוון ורומא (כאילו, איטליה) לא ממש רואות מדליות מהענף הזה.
אבל אם כבר נגענו בבינלאומיות צריך לומר שכאן, באולם הקטן ברחובות, כמעט כל המתאבקים, המאמנים, השופטים, אנשי המזכירות ומעט הצופים בטריבונה הקטנה, נולדו במדינה שנקראה פעם ברית המועצות ואז התפרקה למיליון מדינות שבגללן האירוויזיון לוקח בימינו ארבע שעות.
על המזרן הגדול שלפנינו עולים עכשיו שני חבר'ה. הבחור בבגד הגוף הכחול נראה מקסימום בן 20 , והיריב שלו להערכתי כבר ספר זה מכבר לפחות 30 נרות על העוגה. סיטואציה די סבירה בענף שהחלוקה בו מתבצעת לפי משקל. הם עוצרים לתדרוך קצרצר אצל המאמנים שיושבים על כסאות כתר פלסטיק בפינות המזרן, מחלקים לעצמם כמה סטירות, לוחצים ידיים ומתחילים. כן, הייתי רציני בקשר לסטירות. כמה קרבות מאוחר יותר אגלה שזה לא משהו חריג במיוחד. אני מניח שהרעיון מאחורי ההלקאה העצמית הזאת הוא לעורר את עצמך לקראת הקרב. למרות שאני לא מאמין שמישהו עולה למזרן לא עירני, כשהיריב שלו ניחן בידע הדרוש להניף אותו באוויר כמו פריזבי ולקפל אותו על המזרן עד שתתקבל צורת פרצל או אטב משרדי.
התחרות שלטובתה התכנסנו היא גביע המדינה לבוגרים. פרט המידע הזה הוא פחות או יותר היחיד שהיה באמתחתי כשהגעתי, ובדיוק בגלל זה אני נצמד לפרשנות של בראל צימקינד. בראל הוא מתאבק בן 19 ‑ וספורטאי מצטיין בצה"ל, כמובן ‑ שהתנדב להסביר לי קצת מה קורה מולי, ואפילו הקפיד ללבוש קודם חולצה כדי שרגשי הנחיתות של העיתונאי עם כרס הבירה לא יהיו דרמטיים מדי.
הוא מתחיל עם קצת פרטים יבשים כמו משך הקרב (שני סיבובים של שלוש דקות) מסביר מה פשר הדגל האדום שנזרק לפעמים פנימה (סימון לצ'אלנג' של המאמן, כמו בפוטבול אמריקאי), וממשיך לתאר לי קצת את שגרת יומם של מתאבקים ברמה שלו. "אנחנו התחלנו עם היאבקות בגיל 6. בדרך כלל מתאמנים פעמיים ביום, גם משקולות וגם טכניקה, גמישות, כושר וכוח. בדיוק חזרנו עכשיו מתחרות גדולה בספרד, ולפני זה היינו במחנה אימון בגרוזיה".
אני מתחיל לתהות למה בראל מדבר ברבים, בדיוק כשהעתק מדויק שלו מתחיל לפסוע לכיווננו. כן, מסתבר שיש שניים כאלה. לאחיו התאום קוראים ראובן, הגם שמבחינת מסת שרירים יש להם מספיק בשביל עוד כמה אחים. אני תוהה לגבי ההבדלים בין
היאבקות בסגנון יווני־רומי להיאבקות חופשית, וראובן (או בראל, לא יודע) מסביר שזה קשור בעיקר למה שאסור ומה שמותר.
אם הבנתי נכון, אז בהיאבקות חופשית גם הרגליים משתתפות בסיפור. במובן שמותר לתפוס אותן, או להשתמש בהן כדי להכשיל את היריב או לרתק אותו למזרן בעוצמה שלרוב ניתן להפיק רק מציוד מכני הנדסי כבד. מאוחר יותר יישמעו גם התלונות הכמעט אוטומטיות על היעדר תמיכה מספקת בענף הזה. אתם יודעים, על זה שהמדינה לא מספיק משקיעה משאבים ותשומת לב, ומעדיפה לשים את הכסף על כל מיני ענפי כדור שנדיר מאוד להצליח איתם ברמה הבינלאומית.
תלונות מהסוג הזה עולות כמעט תמיד כשמדברים עם ספורטאים מענפים קטנים, אבל בשבוע שבו מתאבקת כמעט אלמונית
משקמת קצת את האגו הספורטיבי-לאומי שחזר חבול מבוסניה, אתם חייבים להודות שיש בזה לא מעט הגיון. במיוחד כשבראל (נו, או ראובן) מצביע על כמה חבר'ה שעומדים לידנו ואומר דברים כמו "הבחור הזה היה מקום שלישי בעולם, זה שעומד שם לקח מקום חמישי באליפותהעולם לקדטים", וכאלה. אם מוסיפים לכל זה את העובדה שגוצ'ה ציציאשווילי ‑ יו"ר האיגוד ועד השבוע השם היחיד שאתם מכירים מהענף ‑ היה פעם אלוף העולם וסיים חמישי באולימפיאדת אטלנטה, קל יותר להבין מאיפה מגיע התסכול של הספורטאים האלה.
כן, אין ספק שהמקררים האלה צמאים לקצת יותר תשומת לב. זה הורגש כבר בהתחלה, כשאותו בחור סירב להאמין שאנחנו מידיעות, וחזר על עצמו בסיום כשיאיר הצלם נאלץ לחלק את מספר הטלפון שלו להמון מתאבקים שהתעניינו בנימוס אם יסכים לשלוח להם תמונות שהם מופיעים בהן. כאילו שאם זה לא היה בנימוס הוא היה מסרב לאנשים שנראים כמו פרסומת לחדר  כושר.

פורסם במוסף הספורט של ידיעות אחרונות – 21/6/2015. 

צילם: יאיר שגיא