בנים אל מול בנים

 

מגרש החניה של מתחם וולפסון מפוצץ לגמרי. אני שוקל לאתגר את הדייהטסו העייפה שלי עם איזו מדרכה בצד, אבל לך תדע אם לא מסתובב פה איזה פקח שבדיוק השבת התעורר מניאק. חום אימים, והיציע הקטנטן אמנם מקורה בחתיכת פח, אבל הוא מראש בנוי ל־40 איש בלחץ ויש כאן עכשיו יותר ממאה. מצד שני, רוב הצופים פה פחות בעניין של צל ויותר בעניין של להיצמד לגדר ולמחוא כפיים בטירוף לילדים שהרגע סיימו משחק ובאו עד לקצה הדשא כדי לחגוג עם ההורים.

"אתם גדולים! ענקיים!", צועקת אימא שמחזיקה קופסת פלסטיק עם בורקסים, אבל בקושי נשמעת כי לפניה עומדים המון גברים וחלקם שורקים עם אצבעות בתוך הפה. מישהו עם סט אדידס קומפלט שואג "וואלק ניצחתם דרבי! דרבי ניצחתם! אתם יודעים מה זה?!".

אני מאתר חתיכת גדר לא מאוישת ומצליח להגניב מבט על הילדים באדום־לבן שחוגגים על הדשא.

"בוא'נה, מה זה", אני שואל את אדידס קומפלט, "בני כמה הם?".

"ילידי 2006", הוא אומר לי, "וכבר ניצחו דרבי".

בדרך לכאן תהיתי מה הסיכוי ליפול על קצת אקשן אמיתי. לא במובן של המון שערים, הזדמנויות ברחבה ודרמה ספורטיבית, אלא במובן של איזה אבא שפתאום נפל לו המסך והחליט שאין מנוס מלנגוח באבא של מספר 12.

הרי שומעים על קטעים כאלה כל הזמן. כל יומיים יש בעיתון סיפור על איזה חוראני שחשב שהצאצא שלו זה קופי אריאן רובן, אבל המאמן החליף אותו דקה לסיום, אז זה נגמר עם צידנית בראש ועוד כמה לאטמות באזור נקודת הקרן. תשאלו כל שופט מתחיל והוא יגיד לכם שבכל הנוגע לזעם קדוש, גם לאולטראס של פאוק אין מה למכור ליד אימא שהבן שלה לא קיבל פנדל. אבל האפשרות לתעד בנייד שלי איזו קטטת יציע הייתה מבחינתי רק בונוס, כי הכתבה הזאת נולדה בכלל מתוך צורך. לא, לא צורך למלא כמה דפים בעיתון בדרך לבחורות שבסוף; צורך לברר איך ייראו השבתות העתידיות שלי.

Soccer-7

שירים ושערות

יהונתן, בן שש וחצי, מאוד אוהב כדורגל. רוצה להיות שוער הילד, אז רשמנו אותו בינתיים לחוג שמתקיים על דשא סינתטי כי אימא שלו (טוב, וגם אני) נחרדה מהאפשרות שהוא יזנק לכדור וינחת על בלטות. זה כולה שעה בשבוע ודי קרוב אלינו הביתה, אז אם אני מקפיד לבוא עם 30% סוללה ומעלה, זה אפילו עובר לי די בסבבה. בינתיים הסידור הזה מספיק בשביל לשבור לו את הקריז לענף, אבל הוא כבר הבהיר לי שהשלב הבא זה "לשחק בקבוצה". עכשיו רק נשאר לי להבהיר לעצמי מה אני מרגיש בקשר לזה.

מצד אחד יש יתרונות ברורים. הילד יהיה חלק ממסגרת ששמה דגש על ערכים חשובים כמו משמעת ועבודת צוות, ויעסוק בספורט, שזה תמיד בריא חוץ במקרים שאיזה ילד חרא ינסה להגיע לכדור שהוא כבר יחבק קרוב לחזה. חוץ מזה, לאשתי ולי יהיה עוד משהו לאיים איתו במקרה שהוא יתחיל לחפף בלימודים. "או שתביא 80 ומעלה בחשבון, או שנודיע למאמן שלך שיחפש שוער מחליף".

מה לגבי חסרונות? בדיוק בשביל לאמוד אותם הגעתי עד הלום, לטריבונה גדולה שצבועה באדום. האמת היא שלגמרי במקרה נפלתי על הדרבי התל אביבי המסקרן ההוא של ילדי כיתה ג', כי הגעתי בכלל בשביל הדרבי התל אביבי העוד יותר מסקרן של ילדים א', כלומר קצת אחרי בר מצווה.

מסביבי יושבים או עומדים בערך 200 צופים, כמות די משוגעת למשחק בליגה לילדים שנערך בשבת. פתאום אני מבין למה בכניסה למגרש נתקלתי במוכר שתייה שפרק סחורה מהטנדר; עם כמות כזאת של קהל בכזה חמסין, יש מצב חזק להביא פה פרנסה.

יש כאן לא מעט חבר'ה שהם אפילו לא הורים או חברים, אלא סתם כאלה שבאו לראות כדורגל בליגת ילדים א' מחוז מרכז. אין הפרדה של ממש בין מחנות האוהדים, אבל האורחים (מכבי) מתרכזים בפינה השמאלית למטה, והמקומיים (הפועל) למעלה בצד ימין. חיכוכים לא יירשמו לאורך כל 70 הדקות, אפילו כשכמה חבר'ה בצהוב ישלפו פתאום צעיפים ויחממו את הגרון עם קצת "הכל בשביל מכבי/ לעולם לא תצעדי לבד".

צמוד לגדר עומדים איזה 20 הורים מהסוג שלא יושב לאורך כל המשחק. הורים אולטראס כאלה. מעשנים בשרשרת, תופסים את הראש בהחמצות, מסתכלים כל דקה על השעון וכמעט נושכים את הגדר. אחד מהם אומר לאשתו: "תראי מה זה, כל התקפה זה חצי התקף לב". אנחנו במשחק של ילדים בכיתה ז', כן?

שלא תטעו: הרמה על המגרש גבוהה מאוד. אני יודע שאלה פחות או יותר הילדים הכי מוכשרים בארץ לגילם, ובכל זאת לא מפסיק להתפעל. אין הרחקות כדור סתמיות, אין דריבלים חסרי תכלית. הגבהה לרחבה זאת הגבהה ואחוז גבוה מאוד של המסירות מגיעות ליעדן. למכבי יש איזה ג'ינג'י באמצע שעושה סדר ודופק שינויי כיוון שמעידים על הרבה שעות צפייה באלברמן. להפועל יש חלוץ גבוה עם טאץ' רך במיוחד. עוד מעט הוא יבקיע ויראה לכולם שהדמיון לזלאטן אולי מתחיל במראה החיצוני, אבל ממשיך באופן הנונשלנטי שבו הוא חוגג שער מול מוליכת הטבלה.

לרוב הילדים על הדשא כבר יש יציאות של כדורגלנים אמיתיים. כל מיני שטיקים קטנים כאלה שהם בטח ראו בטלוויזיה, כמו לנגב את הכדור עם שולי החולצה לפני שמוציאים אאוט כדי שלא יחליק מהיד, או לזרוק ליריב את הכדור אחרי שריקה לעבירה בקשת גדולה כזאת באוויר, כדי לתת להגנה עוד שנייה להתכונן מאחורה. זה בולט גם בלוק שמתחזקים חלק מהילדים: ספרתי שש או שבע תספורות רונאלדו, שלוש ניימאר ואחת דויד לואיז. מזל שהטרנד הכדורגלני המאוס של קעקועי יאקוזה וזקן דאעש עוד לא רלוונטי עבורם.

לא מזמן הלכתי להסתפר, והיה שם ילד בן עשר בערך שהראה לספר תמונה של סרחיו ראמוס באייפון שלו. אמר שכזאת תספורת הוא רוצה. הספר רק חייך ואמר שאין בעיה. אפילו לא הסתכל בטלפון. אחר כך הוא סיפר לי שיש לו לפחות שתיים־שלוש ראמוס בשבוע. אני ממש מקווה שעכשיו כשגארת בייל מאריך שיער, זה לא יפגע לו בהכנסות עד לרמה שהוא יצטרך להיפרד מהחופפת החמודה שלו.

"וואלק אתה, 200 תמונות דפקת לי, מה עם לקנות שתייה?".

"אורגינל אתה צודק", עונה אלירן הצלם להוא עם הטנדר. "תביא לי מים קטן".

Soccer-33

 

משבת לשבת בבוקר

איך אני אוהב ירושלמים. מת עליהם. נכון קל לזהות ישראלים בחו"ל? אז כוח העל שלי הוא לזהות ירושלמים בישראל. אולי כי הם תמיד נשמעים לי כמו קטעים ממערכונים של הגשש. גם במבטא, גם בציוריות של השפה, וגם במובן הזה שכמעט כל מילה שיוצאת להם מהפה מחלצת ממך במינימום חיוך קטן. אני חושב שיצא לי הרבה יותר מחיוך קטן כשהאבא הירושלמי במורד הטריבונה צעק לי: "הלו, מה איתך אתה, לא רוצה סנדוויץ' חביתה?".

על הדשא שלפנינו מארחים ילדים ב' של הפועל קריית אונו את אלה של בית"ר. טוב, דשא זה סופרלטיב שלא בטוח שמגיע כאן: בשתי הרחבות יש מרבצי חול קטנים, ושאר המשטח נראה כאילו שיחררו עליו עדר של עזים עם הפרעת אכילה. כמה שהמגרש הזה עתיק. אני שיחקתי ממש כאן בדיוק לפני 25 שנה — מגן ימני גרזן בנערים ב' של הפועל רמת גן — וכבר אז המגרש נראה לי מהשנתון של הקולוסיאום ברומא.

אם מהדרבי בשבת שעברה יצאתי פחות או יותר כמו שנכנסתי — בלי הכרעה לכאן או לכאן בטבלת היתרונות מול החסרונות — אז המשחק הזה בקריית אונו עוזר לי לסמן מינוס אחד לא קטן: השעות שבהן מתקיימים משחקי כדורגל של ילדים. למשל, המשחק הספציפי הזה התחיל בשבת ב־08:30. עכשיו מילא אני, שגר כמה קילומטרים משם בתל אביב וגם ככה מתעורר לפני השמש כי התברכתי בשלושה זאטוטים, אבל תחשבו מה נדרש מההורים של הבית"רים הצעירים. הרי אם המשחק מתחיל ב־08:30, אז הם צריכים להיות כאן גג ב־08:00. כלומר לצאת מירושלים בערך ב־07:00, הווה אומר לקום מקסימום ב־06:30, כי עוד צריך להעיר את האלי אוחנות של המחר ולהכין איזה סנדוויץ' חביתה לילד או לאחד ההורים האחרים או לעיתונאי ההוא שפתאום התיישב לידינו ומחייך כשאנחנו מדברים.

ברצינות עכשיו, אתם קולטים באיזו השקעה מדובר? ומה קורה אם יש בבית עוד ילדים שלא כל כך בעניין של לשרוף חצי שבת בטריבונה מתקלפת? יש סיכוי טוב שיצטרכו לשים את התוכניות שלהם על הולד, כאילו לא מספיק שהתחביב של הבן האחר שלך כרוך בלפחות שלושה אימונים בשבוע (ולך תיקח אותו ותחזיר אותו, או סתם תיטרף מדאגה בכל פעם שתשלח אותו להסתדר בעצמו).

זה לא רק עניין של נסיעות ולוגיסטיקה. זה גם שכל הקטע של לרדוף אחרי ילד שרוצה להיות ספורטאי דורש ממך להתנהג בצורה מסוימת. נניח תחליט מראש שלא משנה מה, אתה לא תשתגע. לא תהיה מאלה שאוכלים לילד את האוזן עם טיפים מקצועיים בזמן המשחק. תשב בשקט ותיתן למאמן לעשות מה שהוא יודע. האם בשלב מסוים לא יתגנב לליבך החשש שאולי הפסיביות שלך, בטח על רקע הקולניות של ההורים האחרים, תעמיד את הצאצא הפרטי שלך בעמדת נחיתות? הרי המאמן שלו הוא רק בנאדם, ועוד בנאדם שבקושי מגרד מזה כמה לירות. אז אולי הוא ייתן עדיפות לבן של זה שצועק כל הזמן על פני הבן של ההוא שחצי מהזמן תקוע עם הראש בנייד. כלומר, אפשר להגיד על יעקב בוזגלו מה שרוצים, אבל מאור שלו מביא הביתה משהו בשכונה של מיליון שקל בעונה, ויש עוד מיליון ילדים במדינה שאוספים קלפים עם התמונה שלו.

ומה קורה אם הילד לא כוכב? איך אתה מתמודד עם מצב שהבן שלך נותן את כל מה שיש לו, וזה עדיין מספיק רק בשביל הספסל? יכול להיות שאני מגזים, אבל זה נראה לי כמעט בלתי נסבל. זה אפילו לא קשור בהכרח לספורט: זה בטח מה שעובר בראש של אימא שהבת שלה אף פעם לא מקבלת סולו, או עולה לבמה עם שאר הילדים אבל תמיד בקטן בפינה או בשורה נשכחת מאחור. ועוד לא אמרתי כלום על רמת ההשקעה מול הסיכוי שייצא מזה משהו. הרי אם ניקח את מספר האנשים שמתפרנסים מכדורגל ונחלק אותו במספר הילדים שהקדישו לענף הזה חלק גדול מהילדות שלהם, נקבל מספר עם איזה מיליון נקודות אחרי האפס.

 

השופט בן תרבות 

"פששש, תראה את ה־19 שלהם, יש לו אאוטים של אלי דסה!".

כולם מסביב צוחקים. האבא שניפק את האבחנה הזאת יתברר בהמשך כמש"ק הבידור בקבוצת ההורים של בית"ר: ביד אחת סיגר שמנמן, ביד השנייה גרעינים שהוא שולף מהכיס של הג'ינס, ובאמצע פה שמשחרר בדיחות. רק בזכותן אני שוקל ברצינות לנסוע בשבת הבאה לירושלים כדי לראות איתו משחק. כשהמאמן של קריית אונו מכניס למשחק איזה ילד שגבוה לפחות בראש משאר השחקנים, הוא יצעק לו: "למה לא אמרת מראש, גם אנחנו היינו מביאים חייל". כשביציע מתלהט ויכוח על השריקה האחרונה של השופט, הוא יקרא לאלירן הצלם ויגיד לו: "תעשה טובה, תעשה שידור חוזר במצלמה, אני אומר שלא היה אופסייד".

בהקשר הזה, במשחקים שראיתי לא היו קללות חריגות או משהו צורם מדי. מקסימום צעקות של "אתה לא בסדר, תדע לך" או אולי איזה "אתה מגזים, תן להם פנדל וגמרנו". נראה לי שההורים מבינים את הרעיון: בהיעדר עוזרי שופט קשה מאוד לדייק כל הזמן. אז הם מחליקים לאנשי המשרוקית אופסיידים גבוליים, או פה ושם משיכה בחולצה.

היום נגמר 0:2 לבית"ר. אימא מאושרת תסביר לי שהילדים בצהוב קרובים מאוד להביא אליפות, מה שאולי מסביר למה אבא אחר שולף פתאום מהתיק תותח קונפטי נייד. אחר כך הוא לוחץ על משהו ומהצינור עפים מאות פתיתי נייר צבעוניים לאוויר ההמום של קריית אונו השלווה.

Soccer-47

אם להיות לגמרי דוגרי, כל ההתנהלות סביב ואחרי המשחק גורמת לי להרגיש שיצאתי אהבל. קודם כל בגלל הקטע של ההנחות המוקדמות: אם ציפיתי למצוא הורים מהסוג שתופס את המאמן של הילד בצווארון, אז לא קרה שום דבר קרוב לזה. לא ראיתי הורים שמחכים לשופט אחרי המשחק כדי לספר לו מה אימא שלו באמת עושה, ואפילו לא משהו טריוויאלי כמו ערסים עם ורידים מסביב לאישונים וקצף בזווית הפה ששואגים על הילד להפסיק למסור לחברים ולהתחיל לבעוט לשער. אני לא אומר שזה לא קיים בכלל — ברור לי שזה כן — אבל בטריבונות שאני הסתובבתי בהן בחודש מאי, פגשתי טירוף רק ברמת המחויבות וההשקעה בדור הבא. הורים שקמים לפנות בוקר, שמתעדים את כל המשחק בווידאו. פגשתי גם הורים שלא שכחו לעודד את הילדים שאבא שלהם לא הצליח להגיע הפעם למשחק, וגם איש אחד מרגש במיוחד שהצביע על "חיים של אבא" שבדיוק התרוצץ על הדשא שלפנינו, וסיפר לי שהוא כבר שנים מגדל אותו לבד כי אימא שלו נפטרה כשהיה ממש קטן.

אולי נטענתי מראש בכל הסטיגמות בשביל שיהיה לי תירוץ למנוע ממנו וממני את כל העסק מלכתחילה? אולי אני מפחד שהוא לא יהיה מספיק טוב בין הקורות, או שאני לא אהיה מספיק רע מאחורי הגדרות, או שסתם לא יהיה כוח לרוץ אחריו בבקרים של שבתות?

ואולי אני לא רוצה את זה בשבילו כדי לא לשים אותו במצב שהוא יפחד לאכזב אותי. הרי אפילו בחוג הכדורגל שלו היום אני שם לב שהוא מחפש אותי בעיניים אחרי כל עצירה יפה, וכשמשהו עובר אותו בדרך לרשת אני אוטומטית משחק אותה שלא הסתכלתי כדי שלא יתבאס לשנייה.

לא, הסיבוב הזה ממש לא עזר לי לגבש דעה. מזל שיש לי בערך עוד שנתיים להתבחבש עם זה. בינתיים אני יכול לנסות להתמקצע בהכנת סנדוויץ' חביתה.

 

פורסם בגיליון יוני 2015 של בלייזר.

צילם בכישרון רב: אלירן דהן

מחשבה אחת על “בנים אל מול בנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s