על הכאפה השלישית צחי כבר לא הסכים לשתוק. זה כבר היה סיפור אחר. זה לא סתם שהיא הגיעה בהפתעה מוחלטת כי הזבל התחבא מאחורי הארון עם הציוד של משמרות הזהב —זה שהיא באה ביחד עם המילים "אבא שלך השופט מכור הזה זיין אותנו בדרבי, מעניין כמה כסף מכבי שילמו לו."
פתאום צחי הבין שגם שתי הכאפות הקודמות היו בגלל הדרבי של אתמול. הרי גם הכאפה הראשונה והשנייה הגיעו משני תלמידים מהשכבה שלו שהם אוהדי הפועל מבטן ומלידה. או לפחות זה מה שהם אומרים על עצמם, למרות שזה לא תמיד נכון כי ילדים תמיד אוהבים להגזים במספר השנים שהם אוהדים קבוצה. בעצם, גם מבוגרים עושים את זה.
הבוקר, כשצחי התארגן לבית ספר, הוא כבר תיאר לעצמו שהוא הולך לאכול הרבה חרא כי אבא שלו לא ראה איך הגול של בני טבק הגיע אחרי שהוא השתלט על הכדור בעזרת יד ימין. אפילו השדר בטלוויזיה צעק שבכלל לא צריך הילוך חוזר ואין מה לעבור על זה במבט ספורט, כי זה ברור שטבק השתלט על הכדור עם היד. אבל בסוף כן הראו את זה במאתיים הילוכים חוזרים, וכן עברו על זה בפינה "רגע של מחלוקת."
צחי ואבא שלו ושני האחים הגדולים שלו ישבו וראו את זה ביחד בסלון, וארבעתם ביחד קיללו קצת בשקט כשחיימזון מהוועדה המקצועית של איגוד השופטים הגיע לאולפן והודה שבאמת הייתה יד לפני הגול, ושאין לו ממש הסבר למה השופט לא שרק ליד למרות שראו שהוא מתלבט.
"בגלל הקוון הדפקט שנתנו לי," אבא של צחי צעק פתאום לכיוון הכללי של הטלוויזיה. "שעתיים אני מסתכל על אסרף כדי שיסמן לי משהו והחמור הזה רק מסתכל עליי בחזרה."
עכשיו צחי ישב וחיכה ליד החדר של המנהלת. בטוח שהיא תשעה אותו לאיזה יומיים או שלושה. זאת אמנם הפעם הראשונה שהוא היה מעורב במכות רציניות בבית ספר, אבל לילד השני נפתחה לגמרי השפה התחתונה, והוא בכה כמו ילדה קטנה כשצחי תפס אותו בצווארון וגרר אותו מקצה אחד לקצה השני של הכיתה. לא נורא, שילמד שאף אחד לא קורא לאבא שלי שופט מכור. אבל למנהלת צחי לא סיפר שזה מה שהכי כאב לו, אפילו יותר מהכאפה.
כבר 14 שנה שאבא של צחי שופט בליגת הלאומית.
הוא לא יודע להגיד בכמה משחקים הוא שפט, או בכמה היה קוון, אבל זה בטח לא פחות מ-250. זה לא שמישהו היה יכול להתבלבל בינו לבין קולינה, אבל בכל זאת, חיים הלוי נחשב לשופט טוב. אמין כזה, אחד שלא עושה שריפות. מהשופטים האלה שאומרים עליהם שהם משתמשים נכון בחוק מספר — 18 חוק ההיגיון.
בגלל זה היה כל כך מוזר שדווקא הוא טעה בצורה כזאת. הרי הוא בעצמו, תמיד כשהיה מדבר עם החבר'ה הצעירים שרק סיימו את קורס השופטים, תמיד היה חוזר על אותה עצה: "יש מצבים במגרש שעדיף לשרוק ולעצור את המהלך ושיכעסו עליך כמה שניות, מאשר לא לשרוק ואז ייפול גול ויכעסו עליך אחר כך כל החיים."
חיים הלוי היה שופט טוב, אבל לא היו לו מספיק פרוטקציות. אז יצא שפעמיים נתנו לו לשפוט בחצי גמר גביע המדינה, אבל גמר אף פעם לא נתנו לו. באיגוד השופטים, כשנותנים למישהו לשפוט משחק גדול וחשוב אז נהוג לומר שהוא "קיבל סוכרייה." לפעמים נותנים את זה לשופט מבטיח שנותן עונה טובה ומוכיח את עצמו, ולפעמים לשופט ותיק שכבר מתקרב לפרישה.
אבא של צחי היה מהסוג השני. הדרבי הזה היה אמור להיות הסוכרייה שלו. מקום ראשון נגד שלישי, אמנם באמצע העונה, אבל משחק גדול. עכשיו אבא של צחי הרגיש איך הסוכרייה של האיגוד תקועה לו בגרון.
אחרי שנגמר מבט ספורט הוא קם והלך לעשן במרפסת. לפי זה צחי ידע שאבא שלו ממש עצוב כי הוא כמעט אף פעם לא היה מעשן. אולי סיגריה אחת בחודשיים.
מה אבא, אתה עצוב?
"שטויות חיים של אבא. לא נורא. זה גם ככה העונה האחרונה שלי לפני הפרישה."
צחי עדיין לא החליט מה הוא מרגיש לגבי זה שזאת העונה האחרונה של אבא לפני הפרישה. מצד אחד, להיות בן של שופט כדורגל זה הרבה פעמים נחמד. לכל הילדים האחרים יש אבות שעובדים בדברים משעממים כמו בבנק או בחברת חשמל או בביטוח, ואבא שופט כדורגל זה די מיוחד. גם הרבה פעמים כשהיו משחקים כדורגל בשכונה והיה ויכוח על איזה פאול או יד היו מחשיבים יותר את הדעה של צחי כי הוא בא מבית של כדורגל. והיו גם כרטיסים בחינם למשחקים בליגה ואפילו של הנבחרת.
מצד שני, לצחי כבר נמאס מכל ההערות והבדיחות הקבועות. לפחות פעם בשבוע היה איזה בדרן אחד בכיתה או בשכבה שהיה שואל אם כשכועסים על צחי בבית אז אבא שלו מוציא לו כרטיס צהוב. אפילו המורה להתעמלות שאל אותו פעם בצחוק אם אבא בודק לו את הסוליות של הנעלי פקקים לפני שהוא מאשר לו להיכנס לסלון.
חוץ מזה, אם אבא יפרוש יהיה לו יותר זמן בשביל צחי והאחים שלו בשבתות. כי להיות שופט כדורגל זה אומר שכמעט כל שבת אתה יוצא מהבית באיזה שמונה בבוקר לשפוט ילדים או נערים, ואז חוזר הביתה לאיזה שעתיים ושוב יוצא למשחק בוגרים ואז חוזר רק בלילה. וככה כל השבת הולכת לך. כשמסת – כלים באלבומים הישנים של המשפחה רואים שלכל המקומות שילדים אחרים הלכו עם אבא, צחי והאחים שלו הלכו עם סבא שלהם. לונה פארק, סירות פדלים, ספארי, שמפארי.
"אתה יודע צחי. שתי דקות לפני הגול של טבק חשבתי לעצמי ששיחקתי אותה. שנתנו לי סוכרייה, אבל החזרתי להם כמו גדול. משחק כזה חם, והעברתי אותו חלק. שעכשיו כולם יידעו שגם חיים הלוי יכול להעביר משחקים גדולים."
מה זה אבא, עוד סיגריה?
כמעט חודש עבר מאז הדרבי. בעוד יומיים אבא של צחי יחזור לשפוט בליגה הלאומית אחרי ששמו אותו בפריזר לשלושה משחקים. "שמו אותו בפריזר" זה איך שצחי היה קורא לזה, כי הצחיק אותו שבעיתונים תמיד היו כותבים "השופט ככה וככה יהיה מוקפא במשחקים הקרובים." מישהו באיגוד חשב שלהקפיא שופט זה יותר נחמד מלהגיד שמורידים אותו לליגה ב' לכמה משחקים.
"המטומטמים האלה," הוא אמר לאימא, "הם חושבים שלשלוח אותי לשפוט את אורתודוכסים יפו או את בית"ר כפר סבא זה מה שיעזור לי לא לטעות בפעם הבאה."
האמת היא שהעונש הזה באמת היה דבילי. אנשים שלא מבינים חושבים שלשפוט בליגה ב' או א' זה משחק ילדים. הם לא מבינים שהרבה פעמים זה יותר קשה מרוב המשחקים בליגה הלאומית. חלק מהקבוצות שם ממש רוצות לעלות ליגה והשחקנים הטובים כבר מרוויחים כמה לירות, אז זה לא בדיוק חבר'ה שבאו עם כדור ביום שישי לפארק הלאומי. גם לא חסרים שם אינדיאנים והרבה פעמים יש מכות, ואם זה קבוצה של ערבים אז לפעמים גם יש קהל, ואיפה שיש קהל כבר נכנסים בלגנים ועצבים.
מכבי נתניה נגד מכבי פ"ת. זה המשחק שנתנו לו ביציאה מהפריזר. שתי קבוצות שלא באמת נלחמות על כלום. "בחייאת הלוי," אמר לו משבץ השופטים באסיפה של יום חמישי, "בלי שריפות שמה, קיבלת משחק שגם אימא שלי יכולה להעביר."
אבל אבא של צחי התכונן למשחק הזה כאילו שזה היה הגמר גביע שאף פעם לא נתנו לו. באותו שבוע הלך פעמיים לרוץ בערב, מה שהוא לא עשה כבר איזה ארבע שנים. גם בשבת בבוקר הוא לא לקח אף משחק ילדים או נערים כדי לא להתעייף, וכדי להיות כמה שיותר מרוכז במשחק אחר הצהריים בקופסה של נתניה.
בכלל, כל השבוע אימא אמרה לילדים שלא ישגעו את אבא ושיתנו לו לנוח, וביום שישי בערב הוא באמת נכנס למיטה ישר אחרי סיבה למסיבה עם רבקה מיכאלי.
בסוף, תודה לאל, הכל הלך חלק. נתניה פירקו אותם ארבע אפס, וחיים הלוי השתמש במשרוקית שלו אולי פעמיים בכל מחצית וגם זה בעיקר כדי להעיר את עצמו.
למחרת בבית ספר צחי הלך קצת כמו טווס, אבל אף אחד בכלל לא דיבר איתו על כדורגל או על אבא. ודווקא במוצאי שבת בטלוויזיה אמרו שהשופט העביר את המשחק בשקט, והיום בבוקר כתבו בידיעות "שפט: חיים הלוי (טוב מאוד."(
רק ביציאה מהבית ספר, ליד השער הראשי, הוא פתאום הרגיש כאפה קטנה על העורף. אבל לא מכאיבה, כזאת ידידותית. זה היה הילד שצחי פתח לו את השפה וגרר אותו בכל הכיתה.
"ראיתי אתמול מבט ספורט."
נו, אז.
"כנראה שאבא שלך אוהב לזיין רק את הפועל".
shashologia 
אוי, מעולה
מקסים, עשה לי צובט בלב, ריגשת אותי!
תוציא כבר ספר!
נהדר!