זוהי ירידת מדרגה

 הטקסט שלי מהגיליון האחרון של בלייזר. מין יומן מלחמה שניהלתי מחדר המדרגות שלי בשבועיים הראשונים של צוק איתן. יצא קצת מצחיק וקצת כואב. ועוד כמה דברים. אני חושב

double_color_300
8.7
באימא שלכם? צוק איתן? זה השם הכי טוב שמצאתם? נשמע כמו ילד כאפות שההורים רשמו אותו לחוג קפוארה. נשמע כמו לוקיישן במשחקי הכס. נשמע יותר טוב מעמוד ענן, אבל עדיין פדיחה של שם.
כבר כמה ימים שחמאס מפגיז חזק את יישובי הדרום, וכולם אמרו שזה רק עניין של זמן עד שגם תל אביב תתחיל לחטוף. קיוויתי שהם יתחילו עם תל אביב רק מחר כי יש ברזיל־גרמניה בחצי הגמר, אבל בצד השני לא עושים חשבון אפילו למונדיאל. השעה עשר בערב וזאת כבר האזעקה השנייה להיום, אבל הפעם זה מלחיץ במיוחד כי הילדים כבר ישנים.
אני שולף מהמיטה את יהונתן, אשתי עושה אותו דבר עם דניאלה ואנחנו רצים החוצה לחדר המדרגות כי שם זה המרחב המוגן. אביב עוד לא בן שלושה חודשים והוא בדיוק שכב בעגלה שלו, אז אותו פשוט גלגלנו החוצה במהירות. רוב השכנים שלי כבר שם, נראים כמו אנשים שקפצו מהספה ורצו למדרגות בלי לעצור שנייה מול המראה. שנלר, השכן שלי מהדלת ליד, עוצר כדי לומר לי: "תאמין לי, עושים לנו בית ספר אלה". זה קצת אנוכי מצידי, אבל מה שהכי מעצבן אותי כרגע זה שהילדים התעוררו מכל הבלגן ועכשיו בטח ייקח לנו שעה להרדים את שלושתם.
בסוף לוקח לנו שעה וחצי. כשהבית חוזר לשגרה אני עובר לערוץ 1 בדיוק חצי שנייה אחרי שגרמניה מבקיעה את החמישי שלה. מפה לשם הפסדתי את המחצית הכי גדולה בתולדות הגביע העולמי. אבל לי אין מה להתלונן, כי מי שבאמת מסכנים הערב הם הברזילאים. לא ריחמתי עליהם ככה מאז שראיתי את "עיר האלוהים".

9.7
דניאלה לא תלך היום לגן כי אין שם מרחב מוגן. בקטנה, זה בכלל לא מפריע או מעצבן אותי, אני כולה משלם שם 40 אלף שקל בשנה פלוס חוג לפיסול בבצק סוכר. אבל אני סתם מלכלך, הם לא אשמים במצב. גם אני לא אשם במצב, ועכשיו אני צריך למצוא תעסוקה לילדה בת שנתיים וחצי שלפי האנרגיות שלה אפשר לחשוב שערבבו לה כמה אקסטות עם השוקו והלחמנייה.
אני מציע לאשתי שאקח אותה לספארי, כי הרי כבר הבטחנו לה מזמן. "מה לספארי?", אשתי מעולם לא נראתה יותר מאוכזבת מעכשיו, "זה כנראה המרחב הכי פחות ממוגן בגוש דן". בסוף אנחנו נשארים בבית, מציירים בטושים וצופים בטרילוגיה של רינת גבאי. מתברר שאפשר ליהנות מ"רינת ומימי בעולם האגדות" גם אם לא צפיתם קודם ב"רינת בארץ המילים".
בערב שוב יש אזעקה וכמה בומים, אבל הנפילה היחידה שנרשמת היא שנלר, שממשיך ליידע אותי שהם עושים לנו בית ספר אלה. בלילה אני נרדם בסלון וחולם שאני בספארי בדיוק כשיש אזעקה. אני יוצא מהר מהאוטו, נשכב בזריזות על הרצפה, מכסה את הראש וטורף אותי קרנף.

10.7
מת על הקטע הזה במבצעים צבאיים שכל אחד פתאום נהיה בכיר ברפא"ל או מינימום מהנדס בניין. יש את ההוא עם המצפן הפנימי שכל רגע בודק אם החלונות שלו פונים לצפון או לדרום כדי לשקלל את הסיכוי שלו לפגוש פאג'ר מקרוב, וההוא שמסביר לך איך בדיוק עובדת כיפת ברזל ויודע לזהות לפי הבום אם היה יירוט או נפילה בשטחים פתוחים. שטחים פתוחים. איפה הימים שהביטוי הזה הזכיר לי רק את מרכז ההגנה של בני יהודה.
משדרי החדשות מתחילים לאבד את זה. כשהפאנליסטים הלגיטימיים נגמרים אתה קולט שהם כבר בשלב האלתור: מיד יתארחו כאן לבאן מרסר, גיסתו של אחד התאורנים ועוגיפלצת. הישארו איתנו.

watchingTV_color1

11.7
הילדים מתחילים לשאול שאלות. עד עכשיו הצלחתי ליירט את הניסיונות שלהם לברר איך קרה שפעם־פעמיים ביום הם צריכים לשמוע את התובנה של שנלר על החמאס והבית ספר, אבל כנראה שלפחות עם יהונתן נצטרך לשבת ולהסביר. אז אני מסביר והוא מהנהן ובסוף זורק לי: "רגע, אבל אם לא נצליח לעצור את הטילים זה יכול להכאיב לאנשים".
"כן חמוד, אבל אל תדאג, כי יש חיילים מיוחדים בשביל דברים כאלה". תראו מה זה, כמה ימים של אזעקות ואני כבר נשמע כמו תשדיר שירות משנות ה־80.
אולי אנחנו צריכים להתחיל להחליש את החדשות כשהם באזור. היום יהונתן שם לב שאחד הדגים באקווריום הקטן שלו שוכב בלי לזוז על הקרקעית, וזה אמנם כבר קרה כמה פעמים בעבר, אבל הפעם הוא לא עדכן אותי שמת לו עוד דג. הפעם הוא השתמש במילה "נהרג".

12.7
שבת אחר הצהריים. אני מעמיס את המשפחה על הדייהטסו ואנחנו נוסעים ליום הולדת בקדימה צורן. פעם קדימה וצורן היו שני יישובים נפרדים והיום זה יישוב אחד שנשמע כאילו מישהו מעודד את צורן. זאת מסיבת יומולדת שגם מתקיימת צפונה מתל אביב וגם בתוך חצר גדולה ופתוחה, אז כולנו מתרגשים מהאפשרות לשאוף קצת אוויר אחרי כמה ימים רצופים של ארבעה קירות ומזגן מפוצל אחד.
הילדים נהנים בטירוף. גם אני די נהניתי עד שנתקעתי לכמה דקות מול החדשות. בדיוק שידרו פאנל בהשתתפות זהבה גלאון ואחמד טיבי. בול הצמד שאתה רוצה לראיין בשביל להעביר קולות צפים לצד הימני של המפה.
כמה דקות אחרי שיצאנו משם שמענו בחדשות שחמאס הבטיח מטח כבד במיוחד בשעה 21:00. הגענו הביתה כמה דקות קודם לכן, ועכשיו כבר תשע ורבע ואין כלום. בכלל, מה הקטע הזה שחמאס מעדכן אותנו בהמשך הלו"ז שלו? מה זה פה, קלאב הוטל סג'עייה?
13.7
חזרתי הביתה מהעבודה כבר ב־16:00 כי צריך לקחת את אביב לרופא עור. יש לו מין פריחה מאחורי האוזן והוא כל הזמן מגרד שם. בדרך מהדלת למעלית נשמעה אזעקה, ושנלר הבהיר לי שהם עדיין עושים לנו בית ספר אלה.
אשתי מודיעה שאין מצב לנסוע עכשיו לרופא והיא מרימה טלפון לבטל. יעברו עוד שלוש דקות והיא כבר תדחף לי פתק ליד עם שם של משחה שאני צריך ללכת להביא עכשיו מהסופר־פארם.
"אבל מאיפה את יודעת איזה משחה הוא צריך?".
"הרופא אמר לי".
"ככה, בלי לראות את הפריחה?".
"שלחתי לו בוואטסאפ תמונה של האוזן של אביב והוא כתב לי בחזרה את השם של המשחה".
זהו, עכשיו גם הרפואה הציבורית עברה לוואטסאפ. אם פרוקטולוגים יתחילו בקרוב לשלוח לפציינטים שלהם אייקון של קקי מחייך במקום לעדכן שהכל בסדר עם הבדיקה, תדעו שזה אשתי התחילה.

14.7
הפרצוף שאני מוצא במראה כשאני מצחצח שיניים בבוקר מבהיר לי שאני חייב להסתפר. יהונתן אפילו אמר לי אתמול שהתסרוקת שלי מזכירה לו את אחד מאנשי הפליימוביל שלו. אבל כל כך ברור לי שתהיה אזעקה בדיוק כשאהיה באמצע התספורת, ואז אני אצטרך לרוץ לתפוס מחסה כשאני מסופר רק חצי ראש ועוד לבוש בפונצ'ו הזה ששמים עליך. ובטח תוך כדי ריצה הפונצ'ו יתנפנף כזה ואני אראה כמו גיבור העל הכי מעפן בכל הזמנים. קונדישינר־מן.

15.7
ריהאנה צייצה בטוויטר שלה FreePalestine#. אני חותך אם היא מסוגלת להצביע על המיקום של פלסטין על הגלובוס. בעצם אני חותך אם היא יודעת שגלובוס זה עוד משהו חוץ מהפסל המוזהב ההוא. סתם, חשבתי לעדכן אתכם מה ריאהנה חושבת על המצב כי זה לא פייר שרק הביצה השמאלית שלי תתמודד עם המידע הזה לבד.
כולם אוכלים את הראש על כניסה קרקעית. הפאנלים מארחים מיליטנטים שאומרים שאין ברירה ועכשיו זה הזמן ותנו לצה"ל לנצח, לצידם של לוחמים ותיקים שמזהירים מפני לבנון שלישית. מתריעים שמחכים לנו שם מחבלים בסביבתם הטבעית עם רצח בעיניים ומלכודות סטייל וייטנאם.
היום הזה התחיל בכלל מהסכם הפסקת אש, רק שחמאס חזר לירות וצה"ל שיחק אותה כזה "סתם, גם אני לא באמת התכוונתי". אבל לפי העוצמה של ההפצצות שלו היה ברור שהוא מה זה נעלב.

16.7
על הבוקר תפסה אותי אזעקה בעבודה וגררתי את עצמי לממ"ד בקצה המסדרון רק כדי למצוא בפנים משהו כמו 40 בחורות משירות הלקוחות שלנו שהתחרו ביניהן על תואר מיס היסטריה לשנת תשע"ד. אחר כך חזרתי למשרד וקראתי שחמאס פרסם את רשימת הדרישות שלו להפסקת אש, והיא כוללת כניסה חופשית לאל־אקצא, נמל ימי ושדה תעופה. טוב שלא ביקשו שנסדר להם להשתתף באירוויזיון, להצטלם לקליפ של ביונסה ואת כל הקלפים שחסרים להם באלבום סופרגול מונדיאל.
בערב, אצל חברים, התפתח דיון בעד ונגד פעולה קרקעית. אחד אמר שלדעתו צריך להיכנס ולהבעיר את כל עזה עד שתיראה כמו היציע של האולטראס במשחק פתיחה של בשיקטאש. כולם צחקו חוץ ממני. מאז שמדברים על כניסה קרקעית, כדורי האש היחידים שרצים לי בראש הם כאלה שהיו פעם ג'יפ צה"לי או צריח בוער של טנק.

17.7
בבוקר שודר סרטון צה"לי שבו נראים 13 מחבלים יוצאים ממנהרה ליד קיבוץ סופה רק כדי לחטוף איזה טיל ממסוק, ואחר הצהריים הפועל אכלה 3:0 מאיזה קבוצה של בוראטים מקזחסטן ובעצם סיימה את הסיבוב האירופי שלה. בערב נהיה מבאס כי שוב הייתה אזעקה אחרי שהילדים נרדמו, ובכלל אפשר להרגיש שכל הקטע של הוויי חדר מדרגות מתחיל לעלות לאנשים על העצבים. מה גם שהאזעקה הגיעה כמה דקות אחרי שהתחילה הפעולה הקרקעית, ולכולם תקועה בראש התמונה הזאת של טנקים שזוחלים לתוך הרצועה המקוללת הזאת והדעת נטרפת מתסריטי אימים.

18.7
בוקר יום שישי. הילדים לא הולכים היום לגן ואני כבר לא יודע להגיד אם זה בגלל שחופש גדול או בגלל שמלחמה. אולי עדיף ככה, כי אתמול יהונתן סיפר לי שאחד הילדים בגן עדכן אותו שיהיו עכשיו המון טילים כי "הרגנו מישהו ממש רע". אני לא מצליח להתרגל לזה שילד בן חמש וחצי מדבר איתי על דברים כאלה, וזה עוד ילד שנולד וגדל בתל אביב. בעוטף עזה יש ילדים בגילו שלפי הסאונד של השריקה יודעים להגיד אם זה קסאם או פצמ"ר.
בחדשות מעדכנים שעוד איזה זמר מחו"ל ביטל את ההופעה שלו בישראל. אם בא לכם על קצת אירוניה, אז הלהקה הגדולה היחידה שעדיין מתכננת להגיע נקראת Megadeth.

watchingTV_color2

19.7
לא מסוגל לשמוע יותר את כתבי השטח של ערוצי החדשות. לא יכול להסתכל יותר על כותרות גדולות באדום. לא מסוגל להתמודד עם חיילים בני 21 שמחייכים אליי מתוך תמונה במסגרת שחורה בעיתון. לא מצליח להתנער מידיעה על ארבעה ילדים מתים ששיחקו כדורגל על חוף הים. אין לי כוח לעוד משדר מיוחד עם ארונות קבורה ודגל ישראל ומטחי כבוד ועיניים של אימא שהשמיים נפלו עליה ותיכף יחמיאו לה על כמה שהיא חזקה. בא לי לחנוק את הדפקטים שמשחקים אותה כתבים צבאיים ומעבירים לי עדכונים מהחזית שהם קיבלו בוואטסאפ. מתחשק לי לשבור משהו כשאני שומע פוליטיקאים סוג ז' מנצלים את המצב כדי לשריין עוד שני אפסים מהסיעה שלהם לכנסת הבאה. אין לי סבלנות לימניים שמתחילת המבצע נתקעו על פורמט "לא רואה בעיניים". אין לי עצבים לשמאלנים אוטומטיים שמתעקשים לזיין את המוח על חופש הביטוי. בא לי לצרוח כשאני שומע אנשים נשבעים בשמו של ראפר עם יותר מדי קעקועים וכובע מצחייה על הצד, ובא לי להקיא כשאני רואה נרקומנים של תשומת לב עומדים בכיכר הבימה עם שלטים שלא מעלים את הסעיף רק אם אין לך דופק או נשמה. לא רוצה לקבל תמונות זוועה של מחבלים רגע אחרי שאיזה אפאצ'י נעל עליהם את הכוונת, ולא מעוניין לשתף הלאה כל מיני מצגות כי רק ככה העולם יבין אותנו וזה חשוב להסברה. אל תספרו לי מה אמרה מירי רגב, מה חושבת אורנה בנאי, מה הציע נפתלי בנט, מה עשה רוג'ר ווטרס או מה כתב גדעון לוי. אני לא אומר שכל זה לא חשוב, רק שאני לא מסוגל.
השבוע ביקרתי את סבתא שלי ובדיוק הגיעה עוד בשורת איוב מדובר צה"ל. מהעיניים שלה הבנתי שהחרא הזה לא כואב פחות אם נולדת עוד לפני המדינה.

20.7
עוד קצין וחייל נפלו אתמול. זה כבר חמישה מאז הכניסה הקרקעית. לא יודע אם זה עניין של גיל או סתם מתח מצטבר, אבל החדשות האלה יושבות לי כמו אבן גדולה על החזה. ידיעות על חיילים מתים תופסות אותי אפילו קשה יותר מבתקופה שהייתי בעצמי חייל. אשתי אומרת שזה פשוט כי עכשיו אני אבא. לא בטוח שאני מבין איך זה קשור, אבל יש לי הרגשה שהיא צודקת.
הטלפון שלי מתפוצץ משמועות על אסון נורא עם נגמ"ש של גולני. האבן הגדולה על החזה הופכת לסלע בגרון. בבקשה בבקשה לא. בתשע אני מגיע למשרד, אבל אין צ'אנס לעבוד עכשיו. עובר כמו חולה רוח על כל אתר קיקיוני ורשת חברתית כדי לנסות לברר אם אפשר לחזור לנשימה סדירה. הלוואי שזאת סתם דיסאינפורמציה שחמאס מפזר כלוחמה פסיכולוגית. הלוואי שזה לא נכון. בשש בערב מודיעים שזה כן נכון. 13 גולנצ'יקים הלכו.
בערך לפני שבועיים עשינו במערכת ישיבה על הגיליון שאתם קוראים עכשיו. משבצת הכתבה המצחיקה של החודש נפלה בחלקי, ונראה הכי מתבקש שאנהל יומן מלחמה. בטח יהיו ים קטעים משעשעים בחדר המדרגות ועם הילדים ועם כל מיני שכנים מעפנים, ובכלל. אז בהתחלה באמת היו כאלה, ואני לא יודע אם ממש צחקתם ממשהו בחצי הראשון של הכתבה הזאת, אבל זאת לפחות הייתה הכוונה. כרגע, כמעט שבועיים בתוך המבצע והכתבה הזאת, אני מבין שמצחיק אני לא מסוגל להיות עכשיו, אז נעצור כי אני כבר לא עומד בהגדרות המשימה. אני הרבה יותר בכיוון של כועס, עצוב, מודאג ומיואש.
ממש עכשיו, בחדשות של הלילה, ילד יפה בן 12 הקריא הספד לאבא שלו. הלוואי שהיה לי סיום יותר אופטימי בשבילכם, אבל אין לי. אז סליחה.

 

פורסם בגיליון אוגוסט 2014 של בלייזר.

אייר בכשרון רב: אודי קלמנוביץ'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s